"מה זה החתכים האלה?"
"מה יש לך בידיים?"
התעלמתי מהשאלות ושיחקתי את עצמי כאילו שלא שמעתי בזמן שהשאלות האלה נכנסו לי לחדרים של הלב ותפסו מגורים
זה כואב ששמים לב לצלקות שנשארו לי על הידיים
זה פוגע כי אני באמת מנסה לא להיתחבאות שוב ולהיתכסות בגקט ארוך שיסתיר לי את השרוולים
אני הולכת עם חולצות קצרות ואני באמת לא רוצה לחזור לזה שוב
זה לא היה פשוט או קל להוריד את השכבות
אני זוכרת שעשיתי את זה בהדרגה
פחדתי שיקראו לי מפלצת ומשוגעות שאני חולת נפש ושיגעלו ממני או יתרחקו
אז הלכתי יום אחד למכולת בלי הגקט שלי
נשמע פעולה פשוטה נכון? אבל בישבילי זה היה הרבה
וכל כך שמחתי שאף אחד לא הרגיש או היסתכל עלי כמו שחשבתי..
וככה התקדמתי לאט לאט
וכל פעם זה היה מפחיד מחדש
שטסתי ולא היה לי ממש ברירה
היסתובבתי גם בלבוש מינימלי
וכן הפחד הקפיא אותי וזה היה נורא
והרגשתי חשופה אבל התחושה הזאת עברה
וכשחזרתי לארץ כבר לא היה את הצורך להישתמש בקפוצונים ושרוולים ארוכים
התרגלתי קצת ללהיות נורמלית.. טוב..כמעט נורמלית..
אבל הסימנים על הידיים מעידים אחרת
אין לי מה לעשות עכשיו אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה גם אם אני מתחרטת
וזה נושא די רגיש אצלי
אחרי הכל יכלתי למות כבר כמה פעמים
אז ששאלו אותי את זה נתקפתי בעיקר במבוכה והבושה הציפה אותי
הפחד להסתיר שוב חזר אבל התעלמתי מזה
זה לא בולט יותר מידי אבל זה גם לא תמים בכלל
אף אחד לא יודע כמה אני מצולקת מפנים
וזה כאב ששאלו אותי.. זה כאב..
במיוחד אחרי שחשבתי שזה בסדר שאהיה עם חולצות קצרות
חשבתי שאני יותר טוב.. אני באמת מנסה
אז זה כאב... אבל אני ממשיכה
