הזיכרונות איתך...
למה? למה? למה זה לא נעלם לגמרי?
היום הכל הציף אותי בבת אחת
הרגשתי שאני עומדת להיתפוצץ מעומס ולחץ
כל כך הרבה רגעים שלך ושלנו ביחד
רגע שאני שמה עלייך ראש
רגע אחר אנחנו מתחלפות ומצחקקות
רגע שאת מתקרבת אלי יותר מידי
רגע שהלב שלי דופק מהר
רגע שאני מכירה לך את השירים שלי ואת מתחילה להיתמכר
עוד אחד שבו את צוחקת והנה אחד שבכית
עוד רגע שאת אוכלת גומי שתכלס קניתי רק כי אני יודעת שאת אוהבת
עוד רגע שאת נראת כועסת
ועוד רגע שאת הולכת
עוד רגע שאני בוהה בך
ועוד אחד בשיעור שאת מתעצבנת שאני מפריעה לך
אחד נוסף מההברזות שלנו ויש גם רגעים יפים פחות
רגע מהפעם שהמבט שלך הופנה לאחרת
עוד רגע שבו את מתעלמת ממני והנה כמה שבהם את משקרת
הנה פה שזייפת את זה וכאן את מעמידה פנים
המון רגעים בכמה דקות ספורות
איך זה בכלל יכול להיות
אלפי רגעים שקשורים אלייך או שאת איתי בהם
ספקות וחששות
תחושות ורגשות
וכל זה בכמה שניות
איך זה הגיוני? איך זה אפשרי?
אני כמעט נופלת מרוב שאלות
שותקת, כל זה נמצא כמובן רק בראש
הלב ממזמן כבר לא לב אלא שק חבטות
לכן המחשבות תופסות את מקומו של הרגש או ככה לפחות הן מנסות
אני נושכת את השפתיים כדי לא לפלוט הגה
שאיש לא ידע מה עובר עלי
אני מנסה לדבר, להוציא מילים אבל במקום זה מתבלבלות לי האותיות
ואני ממהרת לשתוק, לסגור את הפה
לנסות להיתחבאות
אז אני מהדקת את האחיזה בשפתיים
לוחצת חזק הפעם גורמת לעצמי לדמם מהבפנים של הפה
זה מגעיל וזה דוחה
ואני מתרגלת לכאב ככל שהזמן עובר
אבל אני בשקט, שלא ידעו מה קורה לי בראש
שאני אחרי סופה של זיכרונות ואת נמצאת קרוב לכן אני בשקט
לוחצת יותר חזק והדם שבפה מתחיל לחנוק
אני משתעלת קצת כדי שאם אצטרך לדבר אוכל לפחות לנסות והשפתיים כואבות..
הדם לא מפסיק ואני נחנקת בלי שאף אחד ידע
כי לכי תסבירי מה קורה כשאת מדממת אובדן של רגשות.
