אמא שלי פאקינג לא מבינה אותי
אני לא חושבת שהיא אי פעם תצליח, כי גם שהיא מנסה היא רק מחמירה את המצב וגורמת לי להרגיש רע
זה מתסכל שהיא מפנה את האשמה אלי כאילו עשיתי משהו לא טוב
עברתי חיים לא קלים והרבה גם באשמתה
מעולם לא דיברתי על זה, כי זאת השיגרה שלי
עמדתי בהמון מצבים שלא היה לי כלום לעשות חוץ מלהיתרגל אליהם
אם זה היה לעבור כמה בתי ספר.. וגם עיר חדשה, לחוות דברים לא נעימים ואולי כמה דברים שהייתי מעדיפה גם לא לראות
יש לי צלקות,
אם זה בגוף או אם זה בנפש
יש דברים שמעולם לא ראיתי צורך לדבר עליהם
שום דבר חשוב מידי אבל מסתבר שעכשיו אני מתחילה להבין
אני הסתגלתי לסביבה בכל מקום חדש שהייתי בו
אפילו לחיים קצת שונים
אמא שלי נשואה פעמיים? שלוש?
וכל פעם היא משמעותית
אני לא אוהבת לדבר על בעלה השני..
לא צריך לפרט.. אני רק אגיד שזאת הייתה תקופה מזעזעת
ושוב להכניס גבר לבית.. וזה לא קל וזה שוב להיסתגר בחדר כי אני מתביישת לצאת לשתות מים או ללכת לשטוף פנים...
ולהכל, אבל הכל, אני התרגלתי
אם זה היה לקום בבוקר ולראות 3 מברשות שיניים במקום שתיים
אני ואמא כבר מזמן לא רק אני ואמא
וזה בסדר.. לרוב.. אני חושבת..
העניין הוא שאף פעם לא דיברתי על זה
שמחתי בשבילה גם שהיה לי קשה
גם שבכיתי בחתונה שלה והרגשתי את המחנק של הדמעות בגרון כששאלתי אותה אם היא שמחה עכשיו, דקה אחרי החופה שלה, היא אמרה שכן ואני זייפתי חיוך
לא שמתי דגש על הדברים האלה כי לא חשבתי שזה מפריע לי
עד עכשיו, עד לרגע בו היא גורמת לי לרצות להיתרחק ממנה ולברוח לקיבינימט
יש לי חבר עכשיו, טוב לי...
ולה קשה לעכל
מה אני אגיד?
מה אני פאקינג אגיד??
כאילו שמישהוא התעניין באמת איך אני מרגישה עם כל השינויים האלה
עכשיו מפריע לה?
עכשיו היא מרגישה לא בנוח?
עכשיו אני הלא בסדר?
עכשיו אני לא מכבדת אותה?
איך בידיוק?
הדבר הכי טוב שאי פעם נתתי לה היה השתיקה שלי בתמורה לאושר שלה
אז למה שזה מגיע לאושר שלי היא חייבת לסובב את זה לרגשות המזדיינים שלה?
