בוערת כמו אש סגולה

ההתחלה

"ויולט, זכרת לנקות את חדר הבקרה? הרי את לא רוצה שנרחף למוות בחלל, ואת יודעת כמה הכפתורים האלה רגישים לאבק."

"כן אבא, אני אעשה את זה בעוד רגע." היא גלגלה עיניים חומות אדמדמות בצבע פפריקה.

"לא, את תעשי את זה עכשיו." אבא שלה צעק לה מחדר אחר.

ויולט קמה ממקומה ונאנחה, היא חשבה שכעת כשהיא בת 17 משפחתה תניח לה ותיתן לה יותר זמן לעצמה.

אבל מתברר שחדר נפרד במעבורת החלל כלל לא הספיק.

היא הניחה את 'ספר החלליות הגדול' כמו שהיא נהגה לקרוא לו, על המיטה ויצאה מהחדר.

שפתיה המלאות נמתחו בחיוך כשפגשה בנער בן 15 בעל עור מנומש ותווי פנים יפים ושדוניים, בדיוק כמו שלה. לרגע חשה דקירת אשמה ועצב בליבה, אחת כזאת שהייתה יכולה להכניע מלחמות, אבל אז העצב דעך.

כמו תמיד.

"היי ניק, איך הולך?" היא שאלה את אחיה הקטן ותפחה על ראשו כאילו היה רק ילד שסיים גן חובה.

לפעמים הוא נראה לה שברירי, כאילו עשוי מזכוכית, והיא פחדה עליו יותר מידי, היא פחדה שגורלו יהיה כשל תאומתו.

ניקולס עשה פרצוף חמוץ בתשובה אבל לבסוף ענה לה. "אני חושב שפיצחתי את הקובייה סוף סוף."

ויולט הופתעה. "באמת?"

ניקולס הנהן ועיניו הזהובות נצצו.

"זה... זה מדהים!" היא קראה בחיוך והרגישה שהגאווה תופסת מקום רב בליבה.

"אבא לא ביקש ממך לנקות את חדר הבקרה?" הוא שאל בהרמת גבה.

"כן, כן. תודה רבה באמת ניקולס." היה תורה לעשות פרצוף חמוץ "איזה כיף שהזכרת לי." אמרה בסרקסטיות והמשיכה בדרכה.

כשהיא הגיעה לחדר הבקרה ויולט הספיקה רק להאנח בשנית לפני שהדלת מאחוריה נפתחה וגבר בעל עיניים שונות, אחת צהובה ואחת תכולה, נכנס.

"אליוט?"

"היי אחות קטנה."

ויולט קפצה על אחיה הגדול בן ה-21 בחיבוק חם.

"מה אתה עושה פה?" שאלה מלאת תקווה.

"ברחתי-" התחיל אליוט להגיד.

"סוף סוף," השלימה אותו ויולט. "לפחות נעדרת רק חודש."

לאחר שאליוט עזר לויולט לסיים עם תהליך הניקוי של חדר הבקרה הם הלכו לגנוב קצת גלידה ופופקורן והזמינו גם את ניקולס שהתלהב מההפסקה נטולת הדאגות.

יחד הם נכנסו לחדרו הגדול של אליוט, נעלו את הדלת והתמקמו בישיבה על המיטה הגדולה מול הטלוויזיה הגדולה.

פעם הטלוויזיות נראו אחרת, אבל כיום הן היו בגודל קיר שלם והיו דקות וצמודות לקיר עד שנראו כחלק ממנו.