רוחות נושבות בחוזקה, כאילו רצות מצד לצד, דופקות על החלונות.
קולות של שריקה ריקנית.
עצים עפים עם הרוח, אנשים שמפחדים לצאת.
החורף הגיע, והוא לא מתכוון לעזוב בקרוב.
כבר ימים שלא יצאתי מהבית, ימים שאני נשאר פה.
חשכה תקפה את החדר, ואני פשוט יושב על הרצפה, נשען על הקיר, בוהה בתקרה, רק... מחכה.
לא יודע למה, לא יודע מה לעשות.
לא מצליח לזוז, מרב חולשה, מרב כאב, מרב אכזבה, אבל ממה ילד בגילי יכול להיות כל כך מאוכזב? החיים מאכזבים כבר ילד בן שמונה עשרה? אצלי לפחות זה כן.
כולם שואלים אותי מה קרה, למה אני בדיכאון, למה אני לא יוצא מהחדר, על מה אני חושב בזמן שאני יושב על הרצפה ובוהה.
אני כל הזמן עונה להם, אני לא בדיכאון, אני לא יכול להיות בדיכאון. אבל התקופה העצובה בחיים שלי לא עזבה, רק מתחזקת עם הזמן. גם כשאני מרגיש שזה נגמר... זה לא, זה ממשיך, גובר, משתלט על חיי.
אני לא מסוגל לחייך לפעמים, אני לא מסוגל לשמוח, לאכול נורמלי, לקום, לשבת, פשוט לחיות.
מנסה שהחיים שלי הסתיימו, למרות שאני יודע שזה לא יקרה. וגם אני לא בטוח שאני כל כך רוצה שזה יקרה... כן, אני שונא את החיים, קשה לי לחיות, אני יושב בחדר ולא זז רק מדמיין איך זה יהיה בלעדיי בחיים. ותאמת, החיים ככה יותר טובים, לכולם, לא רק לי. אבל אני לא רוצה להגיע לשלב של מוות, אני מפחד מהמוות יותר ממה שאני שונא את החיים. ואני חושב שזה גובר על השנאה, הפחד.
בגלל זה בחיים לא ניסיתי להתאבד, או פגיעות עצמיות חזקות. כן, פגעתי בעצמי, לא קצת, אבל גם לא הרבה, וגם לא בדרך מסוכנת, רק שריטות קטנות שגורמות לי לחשוב על הכאב הפיזי ולא הנפשי. וגם זה, דיי נגמר. אני לא מנסה לפגוע בעצמי או להרוג את עצמי. אני מנסה לחיות, מנסה להוכיח לעצמי שהחיים שווים משהו, למרות שאני לא מאמין בזה.
~~~~~~~~~~
נק' מבט כללית:
"קיוני" קול ילדותי קרא והדלת נפתחה.
"אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה, זה לא השם שלי..." הוא דיבר בקול נמוך, בריחוק, בקול של שנאה.
"זה רק שם חיבה" היא ניסתה להסביר.
"לא, זה לא, שם חיבה זה כשאתה מחבב בן אדם או אוהב בן אדם, את לא אוהבת אותי. אז את אמורה לקרוא לי יונגקיון. זהו." יונגקיון הסתכל על הצד השני, האור שנכנס לחדר מהפתיחה של הדלת סינוור אותו. אפילו שזה היה אור קטן.
"למה אתה כל הזמן אומר את זה? אני אחותך" היא הדליקה את האור כדי להסתכל עליו.
"כבי את האור עכשיו" יונגקיון איים והסתכל עליה במבט רצחני.
"סוג'ין, תקשיבי, את לא אחותי, את בחיים לא תהיי אחותי, לא קלטת את זה כבר? את סתם ילדה שהכניסו לחיים שלי לפני ארבע שנים. זה שאבא שלי ואמא שלך ביחד, לא אומר שאנחנו אחים" הוא כעס, הוא אפילו לא הרגיש שהוא מתנהג כמו אדם נוראי עכשיו. הרי היא בסך הכל בת אחת עשרה.
YOU ARE READING
KPOP ONE SHOT'S
Historia Cortaספר וואן שוטים לא הכל רומנטי ממליצה בעיקר על הפאנפיקים של אסאףניין כי הם כתובים הכי טוב. מכיל סמאט לפעמים מצטערת אבל מחקתי את הוואן שוטים של ביטיאס, אקסו וניואסט מקווה שתבינו
