22 STEPS

Part Fifteen

עברתי על הניירת הרבה שהייתה מונח על השולחן בבית המלון, חתמתי על כמה פרטים אישיים ודפי מידע שהייתי צריכה להביא לכמה מטופלים. נשארתי במלון השבוע, הייתי צריכה טיפה להתרחק מהכל, אני יודעת שגם אני לא הייתי בסדר, אבל הבגידה של אשטון רצחה אותי מבפנים.

זה גרם לי לתהות אם הוא בכלל הרגיש משהו, אם הייתי משהו אחר חוץ מהעברת הזמן... אם את כל הדברים שהוא עשה הוא עשה מתוך רצון, ולא מתוך רגשתו אשם. נייל מכריח אותי לדבר איתו כל יום לפחו שעה, הוא רוצה להיות בטוח שאני בסדר. הוא בא לחדר שלי כאן לפחות חמישה פעמים השבוע עם אריאנה.

אריאנה מתחילה להראות יותר ויותר בסדר, היא מתחזקת מבחינה פיזית ונפשית, היא לא חתכה מאז שהתחילה את הטיפול, היא נשארה חזקה עד עכשיו, ואני גאה בה כל כך. המוסד שאני מנהלת לא מאמין בתרופות, כדורים נוגדי דיכאון, או כדורים מנטרלים. אני יודעת שזה הורג את הבן אדם מבפנים, הוא צריך לקבל טיפול טוב מבני אדם שהוא יודע שאכפת להם וככה הוא מניב את התוצאות הכי טובות.

נאנחתי בהקלה שהנחתי את כל הניירת בערמה, דפיקה על הדלת הפריעה למנוחתי, לא ממש טרחתי לבדוק מי זה. פתחתי את הדלת, מפהקת ומזיזה את ראשי בשביל לראות מי עמד שם. צרחתי כשראיתי את, מה לעזאזל הוא עושה כאן?

"קמרון, הבהלת אותי! מה אתה עושה כאן?"

אמרתי שמה יד על ראשי, לפני שהספקתי להגיב הוא כבר תפס אותי, ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו, אבל הייתי תשושה, לא היה בי כוח, אבל עדיין נלחמתי כמה שיכולתי עשיתי רק מה שהייתי מסוגלת וזה לא היה הרבה.

וכנראה שגם לא מספיק

הוא נלחם איתי, עד שהצליח לגרור אותי למעלית, ושם הוא קשר את הידיים שלי מאחוריי הגב הוא הכניס אותי לתוך סווטשרט שהיה גדול עלי בכמה מידות כדי להסתיר את זה.

"שום מילה. או שיהיה לאח שלך ולחברים שלו המון כאב, בעיקר לחברה הקטנה שלו, אריאנה."

סתמתי והשפלתי את ראשי, המשפחה שלי הייתה נושא רגיש, ולא אהבתי שמתערבים בזה, ולא אהבתי שפוגעים בה. ועכשיו שהוא עירב את הבנים לא הייתה לי ברירה אלא להיכנע, הם יותר חשובים, הם כוכבי פופ בינלאומיים, אם יקרה להם משהו, זה יזעזע את העולם, אבל אם ייקרה לי משהו, זה לא כל כך יפריע. זה כן, אבל לא ברמות עולמיות, אף אחד לא ממש מכיר אותי בתור קימברלי.

הוא גרר אותי החוצה, זכינו לכמה מבטים חושדים, שלא עשו כלום, אך עדיין ניסיתי להסתכל על אנשים במבט מתחנן לעזרה, אך אף אחד מהם לא נענה לעזרה שביקשתי עם עיניי.

כאשר יצאנו החוצה, הוא דחף אותי לתוך המכונית למושב האחורי ונועל את הדלתות בנעילת ילדים, ניסיתי להשתחרר, לנסות לנפץ את החלון עם הכתף שלי אבל כל מה שקיבלתי היו כאבי תופת, כשהוא נכנס וראיתי אקדח בכיס שלו התחלתי לפחד זה הזכיר לי את הימים עם מר. טראק. זה הזכיר לי את האונס.

נשברתי בשקט, ליבבות קטנות שגרמו לו לגחך.

"את שלי עכשיו."

כעס שטף את כל הגוף שלי.

"בחיים לא!"

הוא רק צחק,

"את תלמדי לאהוב אותי אין לך שום ברירה אחרת, החתונה שלנו היא שבוע הבא.",

-"ח- חתונה?"

הוא רק צחק עליי והגביר את המהירות שנכנס לתו השבילים שהובילו לתוך היער, מה יש לו לחפש שם עזאזל? המקום הזה נטוש כבר שנים, יש פה ושם מקומות של טיולים, אבל רק במקומות שקרובים לעיר, והוא לקח את השביל שלוקח פנימה לתוך היער עצמו.

הפחד שכבר היה בי רק המשיך ישר, ונתן לשבילים להוביל אותו, זה כבר לא היה כביש, זה שביל אבנים וגרם למכונית לקפוץ, הידיים שלי צרחו מכאבים, וגרמו להם לפעום, הוא קיבע לי את הידיים בצורה כל כך חזקה, הידיים שלי לא מרגישות כלום.

"קמרון... זה כואב לי, בבקשה..."

אני מתחננת כמעט בבכי,

"אני אוהב שאת מתחננת, בייב."

גל של גועל שטף את הגוף שלי שהבנתי את המילים שלו... הוא היה בדיוק כמו מר. טראק, הוא היה כמו ההעתק קטן שלו, במילים בשפת גוף. אך לא הייתה ביניהם קרבה משפחתית.

הוא עצר, בדיוק באמצע היער. הוא יצא מהמכונית, ניסיתי להתרחק כאשר פתח את הדלת שלי ורצה לבוא ולקחת אותי. התנגדתי, לא הייתי רוצה להיות באותה תחושה חסרת אונים, לא רציתי להיות שוב אותה נערה בת 22 חסרת כל הגנה.

משום מה, אנשים חושבים שהם יכולים לעשות בי מה שהם רוצים. הם חושבים שאני בובה שהם פשוט יכולים לקחת ולתקוע בה את כל הסכינים, המסמרים. להרביץ בי את כל הכעסים, העצבים.

הוא תפס בי לבסוף, ולקח אותי החוצה בכיתי, אבל הפסקתי להתנגד הבנתי שכבר לא היה טעם. הייתי קשורה, הוא לקח אותי והייתי חלשה. נתתי לי לקחת אותי למקום שרצה.

״קמרון...״

הוא עצר והסתכל עליי, הסתכלתי על הידיים שלי ואז עליו, הוא נאנח ושחרר אותי. הוא הרים אותי בסגנון כלה, הייתי עייפה. אז עשיתי את הדבר הכי טיפשי שיכולתי לחשוב עליו.

נרדמתי לו בידיים.

•••

״שחרר אותי!״

צרחתי את הנשמה שלי, הידיים שלי היו קשורות למעקה של המיטה. הוא עלה מעליי וליטף את הפנים שלי. כשהוא היה במקום די טוב, קיפלתי את הרגל שלי פוגעת לו במקום הרגיש.

הוא התקפל ונפל מהמיטה, ניסיתי לשחרר את ידי אבל הן היו מהודקות חזק, הוא נשאר על הרצפה וצרח את השם של העוזרת שלו.

האחת שנותנת לי לאכול עם ידיים קשורות.

תאמינו או לא זו הייתה לא אחרת מאשר

אליסה ווילסון.