22 STEPS

Part Seven

לכל הדברים העולם יש עטיפה, יש כאלה שרואים ויש כזאת שהיא נסתרת. לספרים למשל, אוכל, בני אדם... עטיפות אצל בני אדם זה עניים מעט מסובך, יש כאלה שנוהגים לקרוא לזה מסכות, אבל זה הכל עטיפה, בשביל שמה שבפנים, לא יצא החוצה, יהיה שמור.

למר. טראק הייתה עטיפה, כל כך טובה שהוא אנס בנות במשך קרוב לשלושים שנה, במשך כל שנותיו כמרצה, או מורה. תחשבו כמה בנות הוא כבר הספיק בשלושים השנים האלו, ואני הייתי זאת שהביאה אותו לבית המשפט.

גם לא יש עטיפה, לא כזאת שרואים, שלי נסתרת. מאחוריי הפנים הצוחקות, העקיצות והדברים שאני אוהבת. יש צ'ארלי אחרת לגמרי, אחת שמוותרת לפעמים, כזאת שנשברת, כזאת שלפעמים מתערער לה הביטחון העצמי. אבל היא לא מראה את זה מהעטיפה למעלה.

לפעמים העטיפה נקרעת, ואז צריך להדביק אותה מחדש, להדביק את העטיפה יותר מסובך מלהשאיר אותה סגורה.

אם יש משהו שלמדתי בכל שנות חיי, לא שזה כזה הרבה, לכל בן אדם יש שני צדדים. בן אדם שנראה זהיר ונשמר, כזה שבחיים לא יעז לעשות משהו שגוי, מסוכן בדרך אחרת. בן אדם שנראה מושלם, בפנים הוא ההפך, אבל העטיפה אצל בני האדם "המושלמים" מהודקת יותר מאשר בני אדם רגילים, כך שהמציאות אינה מצליחה להגיע אליהם, והם נשארים בחלום.

הסתכלתי לאנשים בעיניים פעמים רבות כל כך, שאני כבר יודעת לזהות את הבן אדם שמתחת לעטיפה, ואני יכולה להתערב שכך זה כל בן אדם שעבר טראומה עם בן אדם אחר. מישהו שהוא חשב שלא יכול לפגוע בו, ופגע בו בדרך הנוראית ביותר, הוא מתחיל לחשוד באנשים.

אני מוקפת בחבורה מאוד מצומצמת של אנשים עם חושבים על זה ככה.

יש לי את המשפחה

את ג'ספר ושרה

והבנים והחברות שלהן, שאיתן אני לא בקשר טוב כל כך.

אבל זה מספיק לי, כי אני מכירה את שני בני האדם, את העטיפה ואת מה שמתחת. הייתי ממליצה שתבדקו את בני האדם שנמצאים מסביבכם, תוכלו למצוא שכמה משקרים, מזייפים חיוך, צחוק, חיים. אני מודה שיקרתי וזייפתי חיוכים, וצחוק. אך בחיים לא זייפתי את חיי. כולם ידעו בדיוק מי אני, פשוט לא חשפתי את עצמי לעולם מתוך בחירה אישית.

העטיפה העצמית שלי מלווה אותי כל הזמן, חיוכים לאנשים, לסבול איכשהו את הרחמים שאני מקבלת מאנשים. זה לא קל, לחיות על רחמים, עוד חודש יהיה מקרה אחר, והם ישכחו מי אני. אבל אני בחיים לא ישכח את המבט.

ונחזור לסיפור שלנו:

ישבתי בחדר מסתרקת בלחץ, אני חושבת שכבר קרעתי לעצמי חלק מהשיער. אבל המשכתי להסתרק, הרגל שלי קפצה, וניסיתי להרגיע אותה, אך הייתי לחוצה. אני אמורה לראות אותו היום, אני אמורה להסתכל עליו ולהגיד לו תודה על הלימודים, אני אמורה לדעת בחלאת אדם הזה שוב.