לחלוף עם הרוח

פרק 8

בס"ד

פרק 8

"ביפ ביפ ביפ ביפ ביפ..." התעוררתי מקול צפצוף מכונה. ניסיתי לשים את הכרית על ראשי כדי לעמעם את הרעש המציק, אך מחט הייתה נעוצה בידי והתנועה חתכה פס עמוק בזרועי. "זהירות!" שמעתי את קולה של מדיסון ויד איתנה אחזה בידי בתגובה, שלא תזוז שוב.
פקחתי את עיניי, שהסתנוורו מאור פנס שכֻּוּוַן אליהן. "מה אתם עושים פה?" שאלתי את אור ומדיסון, שהיו עסוקים בפירוק הציוד הרפואי.
"מחר כבר תוכלי לקום מהמיטה ולעשות ככל העולה על רוחך. אני ממליצה על רכיבה כדי לשחרר את שרירי הרגלים שלך, שוודאי התנוונו קצת בזמן שהותך כאן. אמנם נחבלת קשות, אך הגעת בדיוק בזמן ועוד יכולנו להציל אותך." הסבירה מדיסון ופנתה ללכת.
"חכי!" קראתי והיא הסתובבה. "כמה זמן עבר מאז התאונה בצוק יער איך-שלא-קראו-לו, סקרו-משהו..?"
"בערך שלושה שבועות, אולי חודש..." אמרה ויצאה מהחדר.
אור הביט בי בציפייה, כמחכה שאגיד דבר-מה, ואילו אני - עדיין מבולבלת, שלפני מספר רגעים הייתי בטוחה שנטש אותי – הפניתי לא את גבי כשעל פניי מבט ששואל 'מה? על מה אתה מסתכל?' והנחתי את ראשי חזרה על הכר בעייפות.
שמעתי גרירת כיסא ואת אור מתיישב עליו בסמוך למיטתי.
"אני פה" הוא סיכם בשתי מילים. שתי מילים שביטלו את כל השאלות, שהשכיחו לרגע את כל הדאגות מליבי, שהניחו את דעתי ונתנו מנוח לנפשי. תוך שניות ספורות נרדמתי, מלאת תקווה, בעוד הדם זולג במורד זרועי ומטפטף מעבר למיטה, מספיג את תרמילי בנוזל החם.