לחלוף עם הרוח

פרק 17

בס"ד

לחלוף עם הרוח - פרק 17

"וכשמכה חזקה תפתיע, אהיה מוכנה מכל צד ופינה, כי אדע בתוכי שיש מה שיסיע אותי לאותה מטרה ישנה..." אני מאזינה לסינגל של רוני דלומי, משתוקקת למילים בשיר, כשאני רואה אותן מתקרבות.
זה כבר עושה לי רע.
למה אפילו כשאני מבודדת בכוך נסתר, מאזינה למוזיקה בעוצמה מלאה (כדי להתנתק), אני לא יכולה להיות שקטה? רק כמה רגעי חסד בהפסקות...

אני מתעלמת מהן במאמץ רב וחוזרת לדמיין את השיר שלי "ואז כשאושיט פניי לרוח-"
"היי, את!" אחת הבנות קוראת בקול בעוד חברתה תולשת את האוזניות מאוזניי. אוי ואבוי. הנה זה מגיע-
"אז מה, הפרינססה חושבת את עצמה מלכה, ככה שהיא יכולה להתעלם ולא להקשיב לנו?"
אני מפנה את מבטי מהן, שמה על פניי מסכה אדישה כאשר הכול בפנים מדמם.
"...אז שתדעי לך שאת לא! את כלום! אפס קטן ומסריח! המלכה היחידה שאי פעם תהיי זה מלכת הזבל, יא'חתיכת *****!" היא צועקת, וכל חברותיה צוחקות ופולטות קריאות "מסריחה!", "לכי לעזאזל!", "תמותי!" ומגוון לא קטן של קללות.
אני לא מסוגלת לאמוד את כמות הבנות שעומדות כאן מולי ופשוט מועכות אותי, מרוב בושה וכאב.

מישהי זורקת עליי בכוח את הפלאפון והאוזניות שלי בקריאת "אופס!" מלאכותי, וצוחקת. אחרת יורקת עליי. אני לא מצליחה להבין למה הן עושות לי את זה. מה כבר עשיתי להן?
אני בורחת, לא יודעת לאן.
תיק.
אני צריכה את התיק שלי ואז פשוט לברוח.
מהר. לפני שזה ידרדר עוד יותר.

אני פותחת את דלת הכיתה בסערה ונעמדת במקומי, לא יכולה לנשום יותר.
התיק שלי מושלך על הרצפה, מכוסה עקבות שהשאירו הבנות שדרכו עליו, וכל תכולתו פזורה על הרצפה, מעורבת באשפה ששפכו מפח הכיתה ההפוך ליד. פתק ובו כתוב "תמותי כבר, מסריחה!" מונח מעל.
זה יותר מדי בשבילי.
אני רצה הכי מהר שאני יכולה, עיוורת מכאב.

~~~~~~~

בסוף שני השיעורים, כשכל התלמידים החלו להתארגן ולצאת, הנחתי גם אני את המכחול והבטתי במלאכתי במעין סיפוק. מבד הקנבס מולי הביטה בי עין ירוקה יפהפייה, לידה תחילתה של השנייה וקווי מתאר של פנים בעיפרון חלש. בתחילה רציתי לצייר את הפומה בחלומי, אך לאחר התייעצות קטנה עם הילרי החלטתי להפוך אותה לדמות אנושית. אותן עיניים ירוקות עם כאב ותסכול בתוכן. אותה הבעת פנים נחרצת אך בו בזמן מבולבלת ומפוחדת. אהבתי את הרעיון.

הפניתי את ראשי להביט בקנבס של סתיו (שאלתי את הילרי לשמו) ומבטינו נפגשו. הוא חייך חיוך קטן והסב את מבטו כשבאה דיאנה ומשכה בידו לכיוון היציאה, מצביעה בהבעה נרגשת ומסתורית על תיקה. המשכתי לעקוב במבטי אחר השניים עד שיצאו מהכיתה והבטתי חזרה אל הציור שלי.
אולי אשאר כאן עוד קצת ואמשיך אותו, חשבתי וכבר פניתי להילרי, שעמדה שעונה על משקוף הדלת, ממתינה לאחרון התלמידים לצאת.
כשפניתי אליה לבקש להישאר היא רק הנהנה בראשה, מסרה לי צרור מפתחות, ביקשה שאביא לה אותו לחדר האוכל ויצאה בכבדות מהכיתה.

~~~~~~

שקט. סגור. לבד. כל הדברים שנותנים לי להיות רגועה, ולמרות זאת, רגועה ושלווה אלו הדברים האחרונים שאפשר לומר עליי כרגע. אני יושבת בתא שירותים בבית הספר, בוכה בשקט- ללא קול; צועקת חזק- אבל בשקט, בראשי. אני נשענת על קיר התא, מרוסקת, הכאב צורב ומוחץ את ליבי, לא מסוגלת לנשום.
מה הן רוצות ממני? מה עשיתי להן? מעולם לא פגעתי בזבוב!
מאז שבאתי לעיר הזאת, לפני שלוש שנים, השפילו ומחצו אותי. ומה כבר ביקשתי מהן? להשתלב בחברה? להיות נורמלית? שיהיו לי כמה חברות?
האמת, שהתייאשתי מהתקוות האלה כבר מזמן. עכשיו אני רק מבקשת שיעזבו אותי.
אני כל כך מתגעגעת לחיים ביישוב הקטן והשקט שלנו, למרות שגם שם פגעו בי; אבל שם זה היה פחות אנשים – פחות כאב ופגיעות לספוג – היגיון פשוט של ילדה.. באתי לכאן כדי לפתוח דף חדש, לנסות לתקן, אבל כאילו המזל הרע רודף אחריי.

~~~~~~

חזרתי שמחה לפינת הציור שלי והבנתי ש-אין סיכוי שאני מציירת עכשיו. האנרגיה שמילאה אותי קודם עזבה אותי באותה מהירות שבה הופיעה. דממה שררה בכיתה.
טוב, אם להודות על האמת, לצייר לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה לא רציתי ללכת.
טוב, גם לא העיקרית.
פחדתי מדי.
בחדר האוכל יהיה עליי להשתלב בחברה, לא? הרי לא אוכל לשבת ליד לילך כל הזמן...
אוי, לילך! איך יכולתי לשכוח? אגש אליה היום. ג'יזל אמרה שהלימודים כאן נגמרים בארבע, אז אלך אליה אחר הצהריים. בערך בחמש.
התחלתי להסתובב בכיתה, בוחנת את ציוריהם של חבריי. איזה מוזר! כבר אני קוראת להם 'חברים' עוד לפני שאני יודעת את השמות של רובם. רק את סתיו ודיאנה אני מכירה, וגם זה רק בשם...

~~~~~~

שבורת לב ורועדת אני מתיישבת על הרצפה, לא שמה לב כלל ללכלוך, ופשוט לא יודעת מה לעשות. זה כל כך כואב, כל ההשפלות, הפגיעות והכאב שמצטבר בתוך הלב שלי. אני לא יכולה יותר. אני חייבת לעשות משהו. כואב לי כל כך, אבל אני מפחדת. אני קרועה בין הלב לראש, בין הפחד לכאב...

~~~~~

פסעתי בחשש לעבר חדר האוכל, אוחזת בחוזקה בצרור המפתחות שנתנה לי הילרי. בדרכי לשם יכולתי להבחין בפינה השקטה שלי, שהייתה נטושה, וכבר עלה בי הדחף ללכת לשם, למקום הבטוח הזה שהפך לי למעין מקום מפלט.
הנדתי בראשי והמשכתי בדרך, שהייתה לפי דעתי קצרה מהרגיל, כי תוך רגעים ספורים כבר ניצבתי מול הדלת, נושכת את שפתיי בהיסוס ולחץ עד זוב דם.

~~~~~

עד עכשיו הפחד הזה שמר עליי, אבל היום אפילו זה לא עוזר.
מפוחדת ומלאת ספקות אני מגששת בכיסיי ומוצאת עט פלסטיק מאחד השיעורים. בהיסוס אני דורכת עליו מספר פעמים עד שהוא נשבר ומרימה את אחד השברים.
הכאב גבר על הפחד.