לחלוף עם הרוח

פרק 19

בס"ד

לחלוף עם הרוח - פרק 19

אנחנו יוצאות החוצה לרחוב הסואן וליבי נמלא געגועים למרחבים הירוקים, השקטים והשלווים במושב שבו גרתי. היא מובילה אותי לפארק סמוך ואנחנו מתיישבות על ספסל.
היא מתחילה לדבר.

"אופאל, אני רוצה שתדעי שאת יכולה לסמוך עליי. אני פה כדי לעזור, אז אל תתביישי" היא מקדימה. "אז... את רוצה לספר לי איך הכול התחיל?"

אני פותחת את פי, באמת מוכנה ואפילו קצת להוטה לדבר, אבל... רגע... איך בעצם היא יודעת עליי? על הכאב שלי?
מי אמר לה לבוא?
הרי אימא לא יודעת (לידה אני משתדלת להיות בסדר, כי אני לא רוצה להוסיף קמטי דאגה לפניה העייפות), וגם אף אחד אחר מהמשפחה, ועל חבירות אין בכלל מה לדבר (אין בדיוק "יותר מדי" כאלה...), אז...
- לא! אין סיכוי!
אבל אין מישהי אחרת...
- היא בחיים לא תעשה לי את זה!

מערבולת של מחשבות סותרות זו את זו מציפות את ראשי ואני לא יודעת באיזה צד לבחור. בטחתי בה, ועדיין בוטחת (נראה לי...), אבל הכול מראה על כך שהיא שברה את זה - זרקה וניפצה לי את זה חזרה בפנים.

"לפני זה, לירז – מאיפה את יודעת עליי? מי סיפר ופנה אלייך?" אני שואלת בהיסוס וכל כך מקווה שהתשובה תהיה-

"זה לא משנה, מה שחשוב זה שאני כאן, ושאני יכולה לעזור-"
"את לא! אף אחד לא יכול! סתם מעמידים פנים כולכם!" אני צועקת, דמעות זולגות בשטף על לחיי.
"למה שאני אדבר איתך בכלל? שגם את תלכי ותספרי את זה לכל העולם?! רוצה גם לעשות על זה כתבה בעיתון או משהו?!"
עיניה נפערות בבהלה והיא מנסה לגמגם לי "אופאל, תירגעי... אני לא אספר לאף אחד. למה-"

"די כבר, עזבי אותי! מספיק אנשים משקרים לי ופוגעים בי – אני לא צריכה להוסיף עוד איזו מוזרה עם חיוך מזויף לרשימה!" אני צועקת ובורחת משם, דמעות מטשטשות את עיניי.

~~~~~

שיעור מתמטיקה.
עוד אותיות ומספרים שמתבלבלים לי בראש. לא הצלחתי להבין כלום, כנראה כי הפעם האחרונה שלמדתי מתמטיקה הייתה כשעוד קראו לזה חשבון, אז- לפני יותר משלוש שנים.
2(x-6)²+9" זוהי משוואת ה... ולכן, תלמידים...." הקשבתי בחצי אוזן למורה.
השיעור ג'יזל לא נמצאת איתי, אז פלביה הזמינה אותי לשבת לצדה. כנראה היא ממש טובה בזה, כי הערנות וההשתתפות שלה בשיעור גברו על כל שאר התלמידים העייפים שרק בהו במורה בבלבול.
טוב, לפחות אני לא לבד בזה...

~~~~~

אני רצה ורצה במשך מספר דקות, ובלי ששמתי לב אני מגלה מופתעת לאן הובילו אותי רגליי. מחלון הבית מולי אני רואה ילדה בגילי, בעלת שיער חום ארוך, אסוף בזנב סוס ופנים שזופות, שמרימה ילד קטן בידיה, צוחקת. היא מניפה אותו באוויר ומסתובבת, ולפתע נעצרת, מורידה אותו בעדינות - כשמבטינו נפגשים.
אותן עיניים שחורות שכל כך אהבתי, ועכשיו אני שונאת יותר מכל דבר.
-איך יכולת? שואלות עיניי הדומעות.

אני מדמיינת איך אני נראית כעת לפניה; עיניים ירוקות בורקות מבכי על רקע עורי הלבן כשלג. שערי השחור פזור וסתור מהריצה, ואני נזכרת שאני לובשת פיג'מה. מראה די מגוחך – אבל לא אכפת לי.

כנראה היא הבינה מה גיליתי, כי אני רואה אותה פונה אל דלת ביתה ויוצאת אליי, אבל אני כבר מתרחקת משם, בעודה קוראת בשמי ומתחננת "אופאל, אני יכולה להסביר! חכי! אל תלכי! אופאל..."

מי רוצה לדבר איתה בכלל- עם הבוגדת הזאת?!
היא שברה אותי.
אין סיכוי שאדבר איתה או עם כל אדם אחר על עצמי אי פעם.
אימא יכולה לשכוח מלירז.
המבט הכאוב בעיניה קרע אותי מבפנים, אבל אני לא יכולה... אני פשוט לא יכולה...

אני מוצאת לי פינה שקטה ליד הפארק הסמוך לביתי, שם ישבתי קודם עם לירז, ומתיישבת על הרצפה, משעינה את גבי אל הקיר ובוכה. פשוט בוכה.

אני מחבקת את רגליי לחיקי כנאחזת בדבר היחיד שעוד בטוח ותוהה מתי אפסיק לבכות; מתי כבר תיגמר לי מכסת הדמעות.

~~~~~

"אופאל, איך היה בשיעור?" השיגה אותי ג'יזל בריצה קלה בדרך לשיעור הבא - היסטוריה.
"אממ... זוועה מינוס?" עניתי בגמגום, מחייכת למשמע צחוקה.
"אוקיי, אז צדקנו" ענתה ורכנה לקשור מחדש את השרוכים בנעליה. "תקשיבי, בגלל שלא היית בבית הספר מאז... כיתה ו'?" עצרה וחיכתה לאישורי ואני הנהנתי "אז לילך החליטה שברוב השיעורים בשבועות הקרובים את תצאי ותלמדי עם מורים פרטיים - כדי להשלים פערים"
הנהנתי כאילו אני מבינה את כוונת דבריה ונכנסתי לכיתת היסטוריה.

~~~~~

... אותו יום היה לי כל כך קשה, וכל כך כואב, ופשוט לא ידעתי מה לעשות.
רציתי לשחרר הכול; לברוח ולאבד הכול – אבל לא עשיתי את זה. כל פעם שנגעתי בסכין, תמונת פניה הטרוטות של אימי גרמו לי להירתע ממנה כאש ולפנות למשהו אחר.
היו פעמים שהכיתי את עצמי, אוחזת בזרוע בעוצמה עד שפעמה בכאב.
בקטע הזה אפשר לומר שהייתי די יצירתית...
הכול חוץ מסכין; הכול חוץ מלחתוך; הכול - חוץ ממה שעשיתי היום.
לא נותר דבר שיחזיק וישמור עליי עוד...