לחלוף עם הרוח

פרק 12

בס"ד

פרק 12

הבטתי בנוף שנשקף לפניי מחלון המסוק, אלפי מחשבות סובבות סחור-סחור בראשי. חלפנו על פני עצים רבים, נעים משום מה בגובה נמוך יחסית, באיטיות שגרמה לי לקוצר רוח ו... ונתנה לי זמן לחשוב. התשובות לא יגיעו ממני, זה בטוח. הפניתי את מבטי לפניה של לילך, מבינה שרק ממנה יגיעו התשובות. סימנתי לה בראשי שתסביר את דבריה.
"אופאל, כואב לי להגיד לך את זה, אבל אור הוא לא מי שחשבת. כרגע הוצאתי אותך כביכול מהשבי. הוא ניצל את חוסר הידיעה והתמימות שלך כדי לבלבל אותך והוביל אותך אחריו כמו צאן." היא פלטה וראיתי את ההקלה בפניה על שאמרה זאת, שהנטל הזה ירד מכתפיה – ועבר לכתפיי.
הבטתי בה כלא מאמינה. פתחתי את פי כדי לסתור ולהכחיש את דבריה, אך היא שאלה אותי שאלה שסתמה את פי ובלבלה אותי עוד יותר. "מה את בכלל יודעת על אור?"
ניסיתי לגמגם לה בחזרה משהו, להראות לה שהיא טועה, אך גיליתי שאין מילים בפי.
שוב פעם הפניתי את ראשי להביט בנוף. כעת חצינו את היער חזרה לכיוון החוף, חוזרים את כל הדרך שרצנו לילך ואני. הים היה סוער והגאות כבר החלה, ואני אחזתי במושבי בבהלה.
המרחק מהקרקע, הגובה הלא רגיל והשאלות והבלבול בראשי גרמו לי לסחרחורת קלה. הרגשתי באותו הרגע מעין תחושת מחנק, משתוקקת לצאת החוצה ולנשום מעט אוויר צח. נשמתי עמוק את האוויר הדליל והבטתי בחוף, במקום מושבי לפני... כמה זמן עבר מאז? שעה? שעתיים? הרגשתי שזה היה ממש נצח.

השמיכה על החוף הייתה מבולגנת וכך גם חפציי הפזורים סביבה, שעליהם נח צל שקשה היה להבחין בו בחשכת הלילה. חיפשתי במבטי את מקור הצל וראיתי דמות כפופה יושבת בסמוך להם, גופה מכורבל בתנוחה עוברית, כתפיה נפולות וראשה טמון תחת חזה ונדמה היה שהיא בוכה.
אימצתי את עיניי להיטיב לראות את הדמות וזיהיתי אותה בבהלה. אותו נער כבן 17, עם שיערו הכהה הגולש על פניו ומסתיר את עיניו התכולות, שהניצוץ בהם זכור לי עוד מפגישתנו הראשונה.
דמעה חמה זלגה על לחיי וצעקה הדהדה בראשי. למה? למה אני צריכה להיות תקועה במצב המסובך הזה, שבו לא ניתן לדעת למי להאמין, לצד מי לעמוד ולהבחין בין הטוב לרע? איך אני בדיוק הולכת לצאת מהמצב הזה?
במשך שאר הטיסה שתקתי. פשוט שתקתי.