The Triangle

|3|

נ.מ פ׳83-
״אתה עשית מה?״
״תירגע! לפני שאתה מתפר-״
״להירגע?! אתה מבין מה עשית? אמרו לנו להשאר צדדיים!״
״אתה יודע טוב מאוד שזה היה קורה במוקדם או במאוחר אבל לכולנו עדיף שזה יקרה במוקדם! אנחנו במשבר וזה הפיתרון היחיד אז לא, אם לא להקשיב לכללים המטופשים אומר שנזכה בעוד כמה רגעים טובים בלי מוות אז כן, אני אשבור את הכללים האלה לחשוב פעמיים״
״יש כללים מסיבה מסויימת. אנחנו צריכים לפעו-״
״שם! בשעה שלוש! תסגור את הפה הגדול שלך וזוז זוז זוז״

נ.מ ג׳ייסון-
׳זה לא טוב׳ חושב לעצמו ג׳ייסון. הוא עבר על הדרכים שלו להגיע למסיבה, מפני שלהכנות המוקדמות הוא כבר לא יספיק להגיע. כל מי שנוסע ברכב כניראה כבר רחוק ממנו מרחק שנות אור והוא לא יכול להגיע ברגל, זה פשוט לא אפשרי מבחינה פיזית. הוריו נמצאים בעבודה וכך גם אחיו הגדול. הוא יצטרך להשלים עם העובדה שהוא הולך לפספס את המסיבה ולהתפלל שחבריו, כל השכבה שלו ויותר מזה, כל התיכון לא יאכלו אותו חי אחריה. הוא עבר שוב בראשו על האפשרויות שלו בזמן שהוא רץ לעבר הקופות כדי לקנות כרטיס חזרה ו- ״אח!״ הוא התנגש ישר באדם אחר הרץ לכיוונו ונפל ארצה. הוא קם לאט כדי לראות במי התנגש ולהתנצל אבל כשהסתכל באדם שמולו כל מה שיכל לחשוב הוא ׳לא, זאת בטוח טעות! זה לא ייתכן! לא יכול להיות ש-׳

נ.מ סיימון-
סיימון כבר היה באיחור לרכבת שיוצאת ל״גרינלייק״ כשמישהו החליט בחוצפתו לרוץ ולהתנגש בדיוק בו. בזמן שקם בזהירות מהרצפה, סיימון כבר תכנן מה לומר למי שהעז להפריע לו בדרכו אבל כל מחשבה נשכחה ממנו כשראה את האדם העומד מולו. היה לו שיער בלונדיני, עיניים בצבע חום דבש, הם היו בערך באותו גובה וכמוהו גם אותו הנער הסתכל עליו בהלם. ״מי אתה?״ זה כל מה שסיימון הצליח לפלוט לאחר כמה רגעים של בהייה ממושכת ב... טוב בעצמו. האדם שעמד מולו והיה בהלם גם כן היה... טוב בעצם זה היה הוא. סיימון הרגיש כאילו הוא מסתכל במראה. ׳יכול להיות שהגעתי למצב שאני כבר הוזה?׳ חשב. הרי איך זה יכול להיות? ״בוא איתי״ אמר לפתע הכפיל שלו, לקח את ידו והתחיל לגרור את סיימון אחוז ההלם.
לאחר כמה וכמה דקות הליכה סיימון השתלט על עצמו ותפס פיקוד. היה ברור שהם חייבים לדבר ולהבין מה לעזאזל קורה כאן והוא ידע בדיוק מה המקום המתאים לכך.

נ׳מ ג׳ייסון-
הנער נראה כמי שיודע איפה יש מקום בו יוכלו לדבר מבלי שיפריעו להם ולכן (והעובדה שהיה מבועת לגמרי בכלל לא השפיע על החלטתו) ג׳ייסון נתן לו להוביל. הם נכנסו לחדר צדדי כלשהו ובו לא היה סימן לאנשים. ״חכה רגע אני כבר מדליק כאן אור.״ אמר הנער בזמן שהחל לגשש עם ידו על הקירות כדי למצוא את המתג. ״זה משרד ישן שאף אחד כבר לא משתמש בו. אני תמיד מגיע לכאן כדי-״ הנער עצר רק לרגע אבל ג׳ייסון שם לב לעצירה. כניראה שהוא אמר יותר ממה שרצה להגיד והתחרט ברגע האחרון. זה היה מוזר, כמו כל מה שקרה ביום הזה. ״כדי להיות לבד בלי שיפריעו לי״ השלים הנער ובאותו הרגע מצא את המתג, הדליק את האור והסתובב להסתכל על ג׳ייסון.
״אז, איך קוראים לך? יהיה הרבה יותר קל אם נדבר בשמות..״ אמר ג׳ייסון.
״סיימון. ולך?״
״ג׳ייסון״
״אוקי, ג׳ייסון יש לך מושג מה קורה כאן? כי לפי מה שאני יודע יש רק אחד ממני ולא שניים...״
ג׳ייסון לא ענה. הנער הזה, סיימון, לא מצא חן בעיניו. הוא נראה לו... מפוקפק. ״מתי נולדת?״ שאל.
סיימון לא ענה. הוא נראה כאילו ג׳ייסון שאל אותו עכשיו איך מפצחים גרעין של אטום ולא מה תאריך הלידה שלו וג׳ייסון התכוון לצחוק עליו כשנזכר שהוא בעצמו לא יודע מה תאריך הלידה האמיתי שלו. ״אתה לא יודע בוודאות, נכון?״ שאלה במקום זאת.
״הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהגעתי לבית יתומים מסריח ב17/2/2004״
״רגע מה? 17/2/04? אתה בטוח?״
״כן למה? מה הבעיה?״
״כי.. כי גם אני הגעתי לבית יתומים בתאריך הזה בדיוק״ עונה ג׳ייסון והבנה מתחילה לחלחל למוחו.
״טוב, בהתחשב בזה שאנחנו לא כפילים שמדען מרושע יצר ואז שלח לבית יתומים מניח ש...״ סיימון נעצר לאחר שההבנה מכה בו. כניראה שגם הוא הגיע לאותה מסקנה כמו ג׳ייסון, המסקנה ההגיונית היחידה.
״נעים להכיר אותך, תאום יקר״ אומר ג׳ייסון.
״גם אותך, באיחור קטן של בסך הכל 16 שנים״ עונה סיימון.

———
יאי עוד פרק!!
מצטערת שהוא יצא קצר יחסית, תכננתי שהוא יהיה ארוך יותר אבל בסוף ככה הוא יותר טוב🤷🏼‍♀️ עוד ככ הרבה דברים הולכים לקרות פה!!
אני ככ אוהבת את סיימון בפרק הזה.
עוד מעט חופש יאייי (זה משפט העידוד שלי בערך כל היום)😂❤️