The Triangle

|33|

נ.מ ג׳ייסון-
׳נו נו נו! תענה!׳ ג׳ייסון רצה לצרוח על אחיו בכל כוחו שיענה כבר לטלפון המפגר. הוא עדיין התהלך במעגלים עם הטלפון וניסה לשווא להשיג את סיימון ולהזהיר אותו מהסכנה.  ׳דווקא עכשיו הוא לא עונה?!׳ הוא סיים עוד סיבוב בחדר הקטן והמחניק וכמעט נתקע בטום שדיבר באותו הזמן עם עילאי אחר. ׳אולי אנחנו יכולים לדבר בטלפתיה ואנחנו לא יודעים?׳ הוא חשב לעצמו בייאוש הולך וגובר. ׳אולי אני אתקשר לזואי?׳ הוא חייג במהירות את המספר שמשום מה הוא זכר בעל פה וחיכה. השניות נדמו כמו נצח אבל תקווה החלה להתפתח בקרבו. תקווה שנמחצה כמו יתוש לאחר שעבר לתא הקולי. ׳למה היא לא עונה כשצריך?!׳ הוא חשב בייאוש ובדק בחשש מה השעה. זהו זה. הוא נכשל. השעה הייתה 23:52. הזמן עבר. הארי, הנוכל הבוגד החרא המטומטם, כבר הזריק לסיימון את החומר הכסוף.
״ג׳ייסון!״ טום צעק מאחוריו והקפיץ אותו.
״מה?!״ הוא הסתובב ושאל בטון חלש כדי לא להעיר אף אחד אך בכל זאת נסער. ׳איזה עוד חדשות רעות יש עכשיו?׳

נ.מ סיימון-
״זואי תפסיקי..״ הוא אמר בטון ישנוני ליד הרכה שליטפה את לחיו ו- ׳רגע! זאת לא זואי!׳ הזיכרונות מהלילה במסיבה הכו בו והוא קם בחדות בזמן שהוא מעיף את היד הזרה שליטפה אותו.
הוא בחן את החדר המרובע הקטן בו הוא היה. ׳זה לא דומה לתא כלא...׳ הוא חשב לעצמו. כל הקירות היו צבועים בלבן ותמונות אחדות היו תלויות פה ושם. מולו הייתה דלת לבנה שהיה כמעט ובלתי אפשרי להבחין בה בגלל הקיר שהיה בצבע זהה. מבטו נחת על האישה שישבה על כיסא עץ לידו וחיוך גדול נמרח על פניה. היה לה שיער חום קצר שנמשך עד לכתפיה ועיניים בצבע זהה. על ידה השמאלית היה קעקוע שחור שנראה כמו המון נחשים שמתפתלים ממקום כלשהו על ידה ועד לאצבעותיה. במבט מקרוב היה נראה כאילו הם זזים אבל סיימון שכנע את עצמו שזאת סתם הטעייה.
״אין לך ממה לפחד ילד. אני לא רוצה ברעתך.״ היא אמרה בטון מרגיע וחיוכה גדל. (אם זה אפשרי בכלל שהחיוך הזה יהיה גדול להיות)
״איפה זואי?״ בטיפשותו, הוא כבר חשף את שמה של זואי אז אין טעם להכחיש קשר או לנסות להסתיר אותה. הוא כמובן לא האמין לדבריה של האישה המוזרה הזאת. הוא כבר למד לא לסמוך על אנשים.
״בחדר אחר. אל תדאג, היא בסדר גמור ובזה הרגע הרופא בודק שלא נגרם לה שום נזק ארוך טווח ו/או בלתי הפיך.״ היא אמרה בניסיון להרגיעו אבל הלחיצה אותו רק יותר. לאחר רגע, כאילו קראה את מחשבותיו היא הוסיפה: ״אני במקומך, לא הייתי קמה אלא מחכה שהרופא יגיע ויטפל בי.״
בתגובה, הוא קם במהירות מהמיטה וכבר כמעט הגיע להדלת כשצווארו החל לכאוב ובבת אחת הוא הרגיש כאילו כל גופו קורס והוא התרסק לרצפה והתקפל לכדור בניסיון נואש להשתלט על הכאב העז שעבר כמו זרמי חשמל בכל גופו.
״אמרתי לך.״ נשמע קולה המעצבן של האישה מאחוריו שלא נעה מילימטר כדי לעזור לו.
לאחר שניה, למזלו של סיימון, נכנס מישהו לחדר (שכניראה היה הרופא) ועזר לו לקום ולהגיע חזרה למיטה.
״אוליבר, איך הנערה?״ שאלה האישה המעצבנת את האדם בעל החלוק הלבן, שכניראה היה אוליבר, למרות שסיימון לא היה בטוח הודות לעובדה שהוא ראה ארבעה אוליברים שזזו ימינה ושמאלה לסירוגין.
״מצבה מצוין. כרגע היא ישנה אבל אני סבור שהיא תתעורר בקרוב.״ ענה אוליבר בשפה גבוהה פלצנית ומבטא בריטי מעצבן.
״נהדר. ועכשיו, לגבי הנער הלא ממושמע שכאן..״ היא אמרה ושמה את ידה על כפתו של סיימון המרוגז.
״כמובן. איך אתה מרגיש נערי?״ שאל הרופא בחיוך נעים וסידר את משקפיו המרובעות העבות.
״יותר טוב עכשיו כשאני לא מתפרק מכאבים. למה לא עזרת לי? ומי אתם? אני רוצה לראות את זואי עכשיו!״ הוא אמר באיום שלא יכל לממש כלל וכלל היות שהוא לא יכול לזוז מהמיטה המזורגגת מבלי למות מכאבים. ׳יופי. עכשיו שפה גבוהה נדבקה גם לי.׳
״זה יעבור בקרוב, כשהחומר יצא ממחזור הדם שלך. אל נא תדאג לנערה, היא במצב מצויין ואף אחד לא יפגע בה כאן. שניכם בטוחים כאן. לצערי אני לא אוכל לספר לך יותר עד שהוא יגיע.״ ענה אוליבר ולקח את הסטטטוסקופ שהיה תלוי בנחת על צווארו כדי לעשות בדיקות. הוא כניראה שם לב להבעת הפחד שעלתה על פניו של סיימון לפני שהסתיר אותה כאילו הוא הולך להכות אותו עם הסטטוסקופ.
״אלו רק בדיקות שגרתיות לבריאותך.״ הסביר אוליבר והתחיל בבדיקות.
״רגע,״ סיימון אמר לאחר שעבר בראשו שוב על תשובתו של אוליבר לשאלותיו. ״למי התכוונת ב׳הוא׳?״ הוא שאל בחשד.
״כשהוא יגיע תבין.״ אוליבר ענה בחשאיות ולשבריר שניה מבטו השתנה למבט של גועל שהוחלף במהירות במבט הנייטרלי עליו ניסה לשמור במשך כל השיחה.
״זאת לא תשובה.״ הוא ענה כמו ילד קטן בן חמש ושילב את ידיו עם מבט חמוץ.
״המבט הזה לא הולם אותך יקירי.״ האישה המעצבנת (וכן, זה הכינוי שהוא הדביק לה מעכשיו והיא ראויה לו בהחלט), שלצערו עדיין ישבה שם, העירה לו. ׳חבל שזה לא מזיז לי.׳ הוא חשב לעצמו וגילגל עיניים.
***
״אתה חושב שאתה כבר יכול לקום?״ שאלה זואי ששכבה עליו בקול ישנוני.
״השאלה היא אם אני רוצה לקום.״ הוא ענה באותו קול ישנוני בזמן שאצבעות ידיו הולכות הלוך ושוב על בד חולצתה השחורה. חולצה שלפי זואי, האישה העצבנת נתנה לה במקום שמלתה המלוכלכת.
״למה אני בכלל חברה שלך.״ היא הקניטה.
״כי את רואה כמה מושלם ומדהים ואלוהי אני.״ הוא ענה והתרומם מעט כדי לנשק את כתפה השמאלית, שהייתה קרובה אליו.
״מטומטם.״ הוא ענתה וצחקה.
זואי הייתה משהו מיוחד והוא ידע שככל שהזמן עובר, ככל שהם מבלים ביחד יותר, כך הוא מתאהב בה יותר ויותר וכך יהיה לו יותר קשה להפרד כשיגיע הזמן. אבל לעזאזל הוא לא יכל להפסיק.
״אני לא מאמינה שזה היה הארי. כל השנים האלו... חשדתי בכל כך הרבה אנשים אבל אף פעם לא בהארי.״
״אם היה עילאי מרגל אחריי אז בטח יש גם אחד שעוקב אחרי ג׳ייסון.״ הוא העלה את המחשבה שלא נתנה לו מנוח.
״אני מניחה. אבא תמיד אהב שהמרגלים יהיו האנשים הכי לא צפויים. האנשים שבלי לשים לב הופכים לחלק מחייך ויודעים כל דבר לגביך ועל כל דבר שאתה עושה. אנשים שלעולם לא תחשוד בהם. בעיקרון אני יכולתי להיות המרגלת אבל הוא החליט שלא לסכן את ביתו היקרה.״
״פאק.״ הוא קרא לפתע ועיניו התרחבו. מבלי לחשוב אם הוא מסוגל הוא הזיז את זואי בעדינות וקם מהמיטה.
״חרא!״ הוא קרא שוב וידיו עלו לשיערו.
״מה קרה?!״ זואי קמה גם היא ומבט לחוץ נראה על פניה אבל לפני שסיימון יכל לענות הדלת נפתחה ולא אחר מאשר ג׳ייסון נכנס.
הוא רץ ישר לסיימון וחיבק אותו. ואז בפתאומיות, כאילו לא חיבק אותו לפני שניה, הוא נתן לו אגרוף לא חזק במיוחד במכוון בכתף. ״מטומטם! הדאגת אותי!״ הוא אמר ושילב את ידיו.
״איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה?״ הוא השיב ואז הוסיף: ״רגע ג׳ייסון. איך הגעת לכאן?״ אולי אליו אוליבר התכוון ב״הוא״?
ואז נכנס, כמו על פי סימן, לא אחר מאשר טום. הוא היה באמצע שיחה עם האישה המעצבנת כשסיימון קפץ עליו והפיל אותו לרצפה.
״יא חרא קטן זה אתה! תתרחק מאח שלי ועכשיו!״ הוא צעק כשידיו מוצאות את מקומן על צווארו של טום המופתע. הוא הרגיש את ניביו מתחדדים ומתארכים ועיניו הפכו לירוקות. הוא לא ייתן למרגל החרא הזה להתעסק ברגשות של אחיו יותר משהוא כבר התעסק. לפתע, ידיים שהיו שייכות לג׳ייסון משכו אותו לאחור ועצרו אותו.
״מה אתה עושה?!״ הוא צעק והחזיק בסיימון המתפתל שניסה להשתחרר בכל כוחו.
״הוא מרגל ג׳יי! חייבים לעצור אותו עכשיו! הוא בטח עבד עם הארי ועכשיו הם תפסו את שנינו פה!״ סיימון צעק ולקראת סוף המשפט הצעקה כבר הפכה לנהמה.
״סיימון הוא בצד שלנו! הוא זה שבזכותו אתה כאן ולא באיזה מפקדה של עילאים!״ השיב ג׳ייסון, שגם עיניי הפכו לירוקות, בצעקה ושיחרר את אחיו.
סיימון בחן את טום שעמד מולם ללא ניע ולאחר רגע הנהן והתיישב שוב על המיטה כדי להירגע.
״הוא העילאי שאמרתי לך שיצטרף אלינו.״ ג׳ייסון הסביר לאחר כמה דקות שבהם כולם מצאו כיסאות כדי להתיישב ליד או מול המיטה ולאחר סיימון הצליח להירגע. ׳טוב, אם ג׳ייסון סומך עליו אז אני לא אפגע בו. בינתיים.׳ סיימון החליט.
״אני באמת הייתי מרגל וריגלתי אחרייך ואז אחרי ג׳ייס כשחשבתי שהוא אתה אבל הספקתי עם זה. לא יכולתי להמשיך לעשות את זה ואחרי שג׳ייסון סיפר לי על התוכנית שלכם מאוד שמחתי להצטרף. אני באמת אוכל לעזור.״ הסביר טום והיה נראה שהוא באמת מצטער.
״מצטער שהתנפלתי עלייך ככה.״ הוא אמר לטום שהינהן בהבנה בתגובה.
״טוב, אז אני מניח שכבר יצא לכם להכיר את אוליבר ואת מישל.״ אמר טום כשהוא פונה לסיימון ולזואי שישבה לידו. לאחר רגע הוא המשיך: ״הם הרסנים ומכירים את ג׳וי. למעשה, הם עובדים בשביל אותו אירגון של הרסנים שעבורו היא עבדה.״ הוא הסביר. זה כאב לשמוע שמדברים על ג׳וי בזמן עבר. אבל זאת המציאות וצריך להתמודד.
״לפי מה שהבנתי מג׳ייס צריך עוד הרסן לצוות שלנו אז אחד מהם הוא מועמד פוטנציאלי. ומפאת חוסר הזמן לדעתי כדאי לבחור באחד מהם עכשיו ולהתקדם עם התוכנית.״ טום המשיך להסביר. סיימון אף פעם לא שמע אותו מדבר בשפה כזאת ונראה שגם ג׳יי, או ג׳ייס כמו שטום כינה אותו וסיימון לגמרי תיכנון לעקוץ אותו לגבי זה אחר כך, הופתע גם כן.
״אני מסכימה.״ אמרה זואי לאחר ששקלה את הדברים. סיימון החליף מבט עם האישה המעצבנת (וכן, הוא הולך להמשיך לקרוא לה כך למרות שהוא יודע מה שמה) והחליט שהוא מעדיף לבלוע את השפיריות של וונדה מאשר להיות איתה באותו חדר ליותר מחמש דקות.
״שמחתי לעשות את הטובה הזאת אבל אני לא בנוי למשימות חשאיות וכל אלו. אני רופא ולא אוכל לעזור לכם. מישל לעומת זאת מומחית בדברים מסוג זה ויודעת לתכנן תוכניות בצורה מאוד אסטרטגיות.״ אמר אוליבר ונראה על פניו שאין דבר שיגידו שישנה את דעתו. ׳איזה מזל יש לי. לא רק שזאת האישה המעצבנת היא גם הולכת להתווכח איתי על אסטרטגיה.׳
צליל של הודעה שנשלחה זמזם ברחבי החדר הריבועי שהפך לצפוף הרבה יותר ממה שהיה בהתחלה. כמו באות כל האנשים בחדר הוציאו את הטלפונים שלהם ובדקו אם הם אלו שקיבלו את ההודעה כאילו כי פרס יקר ערך אבל לפי התאריך והשעה, סיימון ידע שהיא מיועדת אליו.
״זה מהטלפון שלי.״ הוא אמר ולקח את הטלפון שלו מג׳ייסון המבולבל והחושד. הוא לקח את הטלפון ולצערו, הוא צדק כמו תמיד. ׳זה כל כך מעצבן לפעמים להיות צודק..׳
~הודעה מ:ריק
~״במקום הקבוע. בשמונה אפס אפס. אם תאחר זה לא יהיה נחמד. בשבילך. מחכה.״
הוא הסתכל על השעה. ׳וואו כמה זמן הייתי פה?׳
״אני צריך ללכת לטפל בעיניים דחופים אבל אני מסכים, אנחנו צריכים הרסן דחוף ואין זמן לבזבז.״ הוא אמר ויצא בחיפזון.
הוא ראה בזוית עינו שג׳ייסון סימן לאנשים לא לעצור אותו. הוא כניראה יודע לאן מועדות פניו של סיימון.
***
לאחר נסיעה ארוכה להחריד ברכבת, בה הוא ניסה לסדר בראשו מה הוא יעשה, מה ריק כניראה יעשה, מה הוא רוצה, מה נכון ועוד כל מיני פרטים נוספים שצצו בראשו ככל שנסיעה נמשכה, סוף סוף הרכבת הגיעה לתחנה שלו. לבסוף, בריצה קלה, הוא הגיע למקום הפגישה עם ריק. הסמטה הייתה חשוכה וריקה מלבדו ומלבד חתול שחור שישב בפינה ובהה בו.
״כן אני יודע שאני מטומטם אתה לא צריך להסתכל עלי ככה.״ הוא אמר לחתול שבתגובה התמתח, פיהק ואז חזר לבהות בו. ׳יופי. עכשיו אני גם מנהל שיחות נפש עם חתולים.׳
החתול בהה בו לעוד רגע ואז נשכב ועצם את עיניו.
״סוף סוף. הפכת לבלתי מושג בימים האחרונים. הייתי בטוח ששכחת מהעסקה הקטנה שלנו.״ נשמע קולו הצורם והעמוק של ריק מאחוריו.
סיימון כבש את הרצון לשנות צורה ולקרוע אותו לגזרים ובמקום זאת הסתובב והלך לעברו באיטיות.
״ריק, אנחנו צריכים לדבר.״

———
וואו בפרק הזה היה הרבה סיימון😂
אבל זה בכוונה כי הייתי צריכה לקדם כמה עיניים אצלו.
תודה רבה רבה לכל מי שכתב לי שהוא אוהב את הסיפור זה ממש לא מובן מאליו❤️ ובכללי תודה לכל הקוראים פה, זה פשוט מטורף😱
פרק הבא שבוע הבאאאא
אל תמותו עד אז😂❤️