The Triangle

|14|

נ.מ ג׳ייסון-
״הם צריכים לראות פנים מרגיעות! כבר הלחצנו והפחדנו אותם מספיק!״
״הם חיות! אם לא נרסן אותם הם יתקפו ונצטרך לעשות הכל מהתחלה!״
״זה נגד ההוראות שקיבלנו!״
׳שיסתמו את הפה׳ ג׳ייסון חשב בזמן שקולות האיש והאישה ממשיכים להדהד בכל רחבי החדר. ראשו דאב והכאב התחזק עם כל מילה בשיחה הזאת, שהוא עד לה. הוא פקח בזהירות את עיניו כדי לבחון איפה הוא נמצא וגילה שהוא בתא כלא. ׳מה לעזאזל?׳ הכל היה חשוך חוץ ממנורה בקצה השני של החדר שהטילה אור על שני האנשים שעדיין התווכחו ביניהם אבל בזכות היכולת שלו לראות בחושך הוא התרגל לחשכה מהר וכבר יכל להבחין בפרטים, לא שהיו יותר מידי כאלו. התא שלו היה תא כלא כמו בסרטים, עשוי מברזל ועם סורגים עבים חוץ מהעובדה שהם כניראה עשויים ממתכת חזקה יותר כי ברזל הוא יכול לעקם. פתאום, בזמן שבחן את התא, הוא קלט שהוא לבד. ׳איפה סיימון?!׳
״הו מצוין! התעוררת!״ האישה התקרבה אל הסורגים והוא מהיר לקום, מה שהתבררה כהחלטה נוראית כי הוא קיבל סחרחורת והראש שלו התחיל לכאוב אפילו יותר.
״תירגע הכל בסדר! אנחנו לא הולכים לפגוע בך!״ האישה אמרה בקול מרגיע וחייכה אליו בחביבות כאילו כל יום שני היא כולאת אנשים בתא כלא. (גבר שכניראה נכון)
״איפה אח שלי?״ הוא שאל בקול קר ותקיף ומבט חושד.
ובטיימינג מושלם עם השאלה הזאת הוא שמע צעקה מצד אחר בחדר שלא שם לב אליו קודם. ׳כמה גדול החדר הזה?!?!׳
״סבסטיאן תעזוב אותו ומיד!״ האישה צעקה כאילו היא גננת שמפקחת על שני ילדים בעייתיים שכל הזמן רבים. ג׳ייסון ניחש שהיא האחראית כאן כי לאחר רגע הגיע עוד איש בחליפה שחורה עם מבט לא מרוצה על פניו שכניראה היה סבסטיאן.
״החרא הזה כמעט נשך אותי!״ הוא אומר.
״אז כניראה שהגיע לך! אמרתי לך להיזהר! עכשיו תביא אותו בבקשה!״ היא אמרה וניראתה כאילו היא מדברת לילד קטן. סבסטיאן רטן בתגובה אבל בכל זאת הלך להביא את סיימון. תקווה התחילה להתפשט בגופו של ג׳ייסון. אולי, כשסיימון יהיה  משוחרר ככה יוכלו להשתחרר ולברוח מהמקום הזה. ואז, כשסיימון נכנס אזוק, בגדיו קרועים והוא פצוע כולו התקווה הזאת נזרקה מהר, טבעה באגם ונקרעה לגזרים.
״מה עשית לו?!״ ג׳ייסון והאישה שהוא עדיין לא ידע את שמה צעקו בו זמנית. סבסטיאן נתן בו מבט מאיים ותקיף והוא החזיר לו מבט מאיים משלו ולאחר כמה רגעים, סבסטיאן ענה לאישה: ״לורה תירגעי! בסך הכל החזרתי לו קצת על זה שתקף אותי בפעם הראשונה שהלכתי להביא אותו״
אז זה האיש שרצה לקחת את סיימון לקן בפעם ההיא. וכניראה שהמקום הזה הוא הקן.
״אם גריבס יגלה..״ היא אמרה ולא הייתה צריכה להמשיך את המשפ- ׳רגע. היא אמרה גריבס? מאיפה השם הזה מוכר לי?׳ ג׳ייסון ניסה להזכר ללא הצלחה וזה הטריף אותו.
״בכל מקרה, סיימון, ג׳ייסון,״ היא הפנתה את מבטה לכל אחד מהם בתורו כשאמרה את שמו. ״אולי זה נראה מאיים אבל אנחנו לא רוצים לפגוע בכם. היינו צריכים לקחת אתכם בכוח כי הם הגיעו אליכם קודם ולא הייתם הולכים איתנו מרצונכם...״
״והמצב הזה פשוט עוזר לנו לרצות להקשיב לכם ולשתף איתכם פעולה״ אמר סיימון בלגלוג ובתמורה קיבל מרפק בבטן מסבסטיאן. ׳כל הכבוד סיימון. ציניות זה בדיוק הדבר המתאים עכשיו׳
״תפסיק עם זה!״ לורה גערה בסבסטיאן ואז פנתה אליהם שוב. ״תראו, לפי החישובים שלנו קיבלתם יכולות עילאיות אדירות! ובני הארמיס האלה לא יכולו לעזור לכם לפתח אותן ולממש את מלוא הפוטנציאל שלכם, ואנחנו, אנחנו יכולים. לאביכם היו כוחות אדירים ואנו רוצים לעזור לכם לשלוט בכוחות האלה כי הם מסוכנים אז-״ היא נקטעה על ידי סיימון שהפריע לה עם השאלה: ״מי היה אבא שלנו?״
האמת שזאת הייתה שאלת השאלות. הם שמעו על אימם מאליזבת׳. קראו לה מרגרט והיא הייתה בת ארמיס מסוג פנתר שחור והיא הייתה חברה טובה של בת׳ ובעלה, מרקוס, ולוחמת טובה מאוד ואז היא התאהבה בעילאי. וזהו. על אבא שלהם הם לא יודעים כלום חוץ מזה שהוא היה עילאי.
״זה לא ממש-״ לורה התחילה והפעם ג׳ייסון קוטע אותה: ״אנחנו רוצים לדעת״
״אבל-״
״עכשיו״ סיימון אומר כאילו הוא לא אזוק, פצוע כולו והם יכולים לעשות לו בתכלס מה שהם רוצים. אז, כדי שסיימון לא ימות עכשיו בגלל הפה, החוצפה והגאווה הגדולים שלו ג׳ייסון מוסיף: ״ואז אני מבטיח שנקשיב לכם עד הסוף ובאמת נשקול את זה״
הוא ידע שאין לו ממש איך לא להקשיב כי הוא זה שתקוע פה בתא כלא והם נמצאים שם בחוץ אבל...
״טוב בסדר. לאבא שלכם קראו אלכסנדר והוא היה לוחם של הצבא העילאי. הוא היה מאוד טוב, ברמה של בלתי מנוצח, עד... עד שאמא שלכם הגיעה״ היא סיימה במבט של גועל.
אז אבא שלהם עבד עם האנשים האלה? האנשים שתקפו אותם כבר לא פעם אחת, פצעו אותם ואיימו עליהם?
ג׳ייסון הסתכל על סיימון. הוא בטח רתח מהמידע החדש הזה כמוהו אבל בשונה מג׳ייסון, סיימון לא יכול לשלוט בכעס שלו והוא חושב אחרי שהוא עושה. ובמבט אחד ג׳ייסון מגלה שהוא צדק. עיניו של אחיו היו בצבע ירוק עז עכשיו, דבר שנראה מאיים בחשכה ששררה בחדר בגלל האור המועט. הוא גם רעד. מאוד רעד.
״ס-סיימון ל-לא״ ג׳ייסון ניסה להגיד אבל לא היה לו סיכוי להרגיע או לעצור את אחיו ממרחק כזה כשהוא לא יכול לגשת אליו. ג׳ייסון כבר התחיל לדמיין איך סבסטיאן יכה בו עד שיתעלף שוב וניסה נואשות להשתחרר מהתא הארור הזה. הוא שם לב שורידיו משנים גם כן צבע וחושיו מתחדדים, כניראה בגלל האנדרנלין והלחץ.
״תעצור אותו עכשיו!״ הוא שמע את לורה צועקת ושום נחמדות כלפיהם כבר לא נשמעה בקולה. זה היה זיוף. הכל היה הצגה וג׳ייסון ידע את זה. עילאיים הם באמת מרושעים. הוא הכה בסורגים בחוזקה אבל בתגובה הם פשוט עף אחורה מעוצמת המכה ושמע משהו נסדק. ׳יופי הצלחתי לשבור לי את היד׳ אבל הוא לא הרגיש את הכאב, למעשה היד התחילה להירפא. הוא ראה את סבסטיאן מוציא ממעילו סכין ארוכה. זהה לסכין שאיתה תקף את סיימון בפעם הקודמת. בגלל חושיו המוחדדים כעת, הוא ראה הכל בהילוך איטי, דבר שרק הלחיץ אותו עוד יותר כי לא יכל לעשות כלום כדי לעצור אותם. רק עכשיו הוא שם לב שסיימון לא באמת יכול לזוז. הוא קשור למשהו ברצפה. ׳שיט׳. הוא ראה את סבסטיאן מניף את סכינו והיא עמדה לפגוע בכתפו השמאלית של סיימון המפוחד שכניראה גם הבין מה הולך לקרות וניסה נואשות לזוז מאזור הפגיעה ללא הצלחה. ״לא!!״ ג׳ייסון צרח. הוא לא ייתן שמישהו יפגע באחיו. ואז פתאום, כשהסכין מילימטר מכתפו של סיימון, סבסטיאן פשוט התרסק על הרצפה כשסכינו מחליקה מידו תוך כדי והוא מחזיק בחוזקה בראשו וצורח בכאב.
״תפסיק! תפסיק את זה! בבקשה אני מתחנן!״ סבסטיאן צרח נואשות כשידיו עדיין לחוצות בחוזקה על ראשו. סיימון הסתכל על סבסטיאן בבלבול ואילו לורה הייתה מבועתת ונצמדה לקיר הנגדי, הכי רחוק שאפשר מהשניים. ׳מי עושה את זה?׳ ג׳ייסון חשב ואז הוא שם לב לידיו... הן היו מאוגרפות ואור לבן נצץ מהן. לא... לא יכול להיות... זה לא... ואז הוא נזכר בדבריה של לורה רק כמה רגעים קודם לכן ״יכולות עילאיות אדירות.. כוחות מסוכנים..״ אז לזה היא התכוונה.
הוא פנה אל לורה וכשדיבר קולו היה שונה. הוא היה עמוק יותר, נשמע חזק יותר ואפל יותר. ״את תתני לנו לצאת מכאן עכשיו. את תשחררי אותי ואת סיימון ותתני לנו לצאת מבלי שניפגע ולא תרדפו אחרינו ואני לא אפגע גם בך ולא אהרוג אותו״ הוא לא ידע באמת מה הוא עושה, איך הוא עושה את זה ומה זה עושה לסבסטיאן אבל לפי מבטה הוא עשה עכשיו משהו רציני...
לאחר כמה רגעים שלא ענתה הוא צעק ״עכשיו!״ דבר שכניראה חיזק את מה שעשה לסבסטיאן וגרם לו לצעוק בכאב ולאבד את ההכרה. (או לפחות הוא קיווה שזה רק איבוד הכרה)
״בסדר בסדר עשינו עסק, רק תפסיק!״ לורה צעקה.
הוא שפשף את ידיו שכבר כאבו מרוב הזמן שהיו מאוגרפות. מיד עם הפעולה הזאת האור מידיו פסק והוא הרגיש איך כל גופו משתחרר כאילו עבד קשה כל הזמן הזה. (מה שכניראה נכון...)
לורה ניגשה אליו באיטיות, הזיזה את ידיה בצורת עיגולים והסורגים הגיבו בהתאם ושינו את צורתם לעיגול חלול שדרכו הוא יכל לעבור. לאחר מכן היא ״לקחה״ את המתכת של האזיקים של סיימון והמתכת שקשרה את רגלו והפכה אותה לכדור שנשאר בידיה.
״בואו אחרי״ היא אמרה והחוותה להם עם ידה.
הם הגיעו לדלת שכשהיא פתחה אותה המסדרון שג׳ייסון הניח שיש מאחוריה התגלה כמעלית. היא זימנה אותה וכשהמעלית הגיעה היא אמרה להם: ״תלחצו על קומה 0 וזה יביא אתכם למשרד שבו תפסו אתכם. תצאו משם מיד לפני שמישהו אחר יגיע אליו. אני באמת אשמח לעזור לכם לשל-״
״תודה אבל לא תודה״ סיימון אמר והם נכנסו למעלית, לחצו על הכפתור וחיכו שהדלת תיסגר.
״וואו, זה היה פשוט... וואו! איך עשית את זה?״ סיימון שאל אותו ברגע שדלת המעלית נסגרה והם התחילו לעלות ואז הוסיף ״ותודה״
״אין לי מושג, זה פשוט קרה. וברור.. אתה אח שלי..״ ג׳ייסון השיב וגרם לסיימון להסמיק מאט. מההתנסות שלו בחיים של סיימון עד עכשיו הוא כבר ידע שסיימון לא היה רגיל ששומרים עליו.
הם הגיעו למשרד והחליטו להפרד. שניהם היו מוטשים וכל אחד היה צריך להסביר איכשהו את העלמותו.
״נדבר....״ אמר סיימון כשהם נפרדו, כל אחד בדרך לרכבת שלו (או יותר נכון של השני...)
״כן...״
השיחה שלהם במשרד קודם לכן, שבמהלכה ג׳סייון פלט שיש לו חברה נראתה כל כך רחוקה עכשיו ואולי הפעם הוא איכשהו התחמק מזה אבל הוא ידע שיצטרך להגיד לסיימון את האמת בנוגע לזה מתישהו...

נ.מ סיימון-
הוא היה ברחוב של ג׳ייסון, בדרך לביתו. כבר ערב והוא לא ידע כמה זמן נעדר. יכול להיות שכבר עברה יממה...
׳מה אני הולך להגיד?׳ הוא חשב וניסה שוב שוב לחשוב על תירוץ טוב מספיק שלא כלל עילאיים שחטפו אותו. הוא קיווה בכל ליבו שלורה שיקרה על אבא שלו. הוא שנא את העילאיים האלה ולא יכל לדמיין את אביו עובד עם המפלצות האלה. מאמין בדרכים שלהם...
״ג׳ייסון! כל כך דאגתי!״ נשמעה צעקה פתאום והוא ראה לא אחרת מאשר את זואי עומדת מולו ומבטה מודאג מאוד. המשפחה של זואי והמשפחה של ג׳ייסון היו קרובות מאוד ולכן הגיוני שהיא ידעה שהוא נעדר.
״באמת?״ הוא אמר ושם את ידו על עורפו במבוכה. הילדה המעצבנת הזאת... גורמת לו להרגיש דברים. דברים שהוא ממש לא צריך עכשיו.
״טוב כן... איך אני אסיים את העבודה שלנו בהיסטוריה כשאתה לא נמצא פה״
ברור. למה הוא היה צריך לצפות? לא. ניסוח מחדש: למה הוא ציפה?
״צודקת.. זה באמת בעייתי לעשות את העבודה שלנו כשיש רק אותך אבל זה באמת יחסוך לי הרבה עבודה והתעצבנויות״ הוא אמר. ׳לא מטומטם! מה אתה עושה!׳ התת מודע שלו צעק עליו.
״אידיוט״ היא אמרה וצחקה. צחוקה גרם גם לו לצחוק וככה שניהם עמדו אחד מול השני, ברחוב הקר וצחקו כמו מטומטמים.
לאחר כמה רגעים צחוקה גווע וכך גם צחוקה. הוא שם לב כמה קרובים הם עמדו. ממש במרחק נגיעה...
״אוי.. הבגדים שלך... הם קרו-״ הוא לא נתן לה לסיים את המשפט. הוא נישק אותה. מטיח את שפתיו על שפתיה. בלי לחשוב על כל הבעיות שיש לזה (ויש הרבה) פשוט פעם אחת הוא פעל לפי רצונו מבלי לחשוש.
שפתיה היו רכות ולמרות ההפתעה היא החזירה לו נשיקה ואז התנתקה ממנו. הוא ראה שהיא חושבת מה לומר בתגובה. ׳אוי לא. זהו זה. הרסתי הכל. מה היא תגיד?׳ הוא חיכה נואשות ובחוסר סבלנות מוחלט לתגובתה.

———
והנה עוד סיום פרק שיצטרף לאוסף הסיומים הנוראיים שגורמים לכם לרצות להרוג אותי אופס😬😳
מה אתם חושבים שזואי תגיד?
מבטיחה שהמשך בקרוב❤️