(תמונה של ויויאן ^)
בית ספר לאנשים זה נוראי, למרות שאין באמת בית ספר לאנשי זאב. טוב, אולי יש, אבל לא איפה שאני גרה.
אני לא יודעת איפה אני מבחינה חברתית בבית הספר. אין הרבה בריונים, והמעודדות נחמדות (רובן לפחות).
אף פעם לא הבנתי את הסטריאוטיפ שהמעודדות מנהלות את בית הספר - חבורה של בנות בלונדיניות שמתנהגות מגעיל ולובשות את המדים שלהן כל הזמן.
המעודדות בבית ספר שלנו הגיעו בכל הצורות, הגדלים, הגזעים וצבעי השיער. גם הבגדים שלהן שונים מאחת לאחת. הן לבשו את המדים שלהן רק באימונים של הקבוצה או במשחקי כדורגל שבהם הן הופיעו.
אבל אני לא הייתי חלק מקבוצת המעודדות, וגם לא הייתי פופולארית. לא הייתי חנונית, היפית, סטלנית, עבריינית, בדחנית, מתבודדת - אני לא הייתי כלום!
אם לא הייתי משתנה לזאב כל יום שישי, הייתי יכולה להיות נורמאלית. מוזר, אני יודעת.
יש לי 3 חברים טובים, ואנחנו חבורה קטנה משלנו. אנחנו כולנו אנשי זאב - ג'רמי, היילי וקארל. יצרנו את ארבעת המוסקטרים, כי 3 פשוט לא היה מגניב מספיק.
לא עשיתי שם ספורט למרות שההורים שלי לא מפסיקים להגיד לי "לקום מהתחת העצלן שלי ולעשות משהו". אבא שלי הוא האלפא, ואמא שלי היא הלונה. אנשים כיבדו אותם ואני רק פחדתי מהיום שאצטרך להינשא לאלפא זקן שבכלל לא המיועד שלי. יש לי אח אבל הוא ברח, ואני נשארתי למצוא את המיועד שלי ושהוא ינהל את הלהקה אחרי אבי. אני רק אוסיף שאם לא אמצא את המיועד שלי בזמן, אצטרך להינשא בניגוד לרצוני.
"ויויאן! את בכלל מקשיבה לי?" היילי שאלה, מנערת אותי ממחשבותי.
"סליחה." מלמלתי, הסתכלתי למטה והרגתי אשמה. לא הייתי חברה מאוד טובה בזמן האחרון. עוד לא מצאתי את המיועד שלי והתחלתי להיות עצבנית. אבא שלי נתן לי חודשיים למצוא אותו. רק חודשיים! למצוא את המיועד יכול לקחת שנים.
"זה בסדר. אבל את באמת דואגת יותר מידי! את תמצאי אותו בקרוב." היא אמרה ולחצה על הכתף שלי בצורה מעודדת.
"קל לך להגיד. מצאת את המיועד שלך ביום הולדת שלך." נתתי לה מבט זועף קטן. אנשי זאב יכולים למצוא את המיועד שלהם רק מגיל 16 ומעלה, והמיועד של היילי היה ביום הולדת ה16 שלה.
"כן אני יודעת, אבל אני מבטיחה שתמצאי אותו. בכל מקרה אני צריכה ללכת לכימיה. בהצלחה!" היא צעקה בזמן שהתחילה לרוץ מחוץ לספרייה, מקבלת מבטים מאיימים מהתלמידים שלומדים שם.
נאנחתי, אספתי את הספרים שלי ושמתי אותם בתיק, סוגרת אותו. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון השיעור הבא שלי: מתמטיקה. אני שונאת מתמטיקה. בכלל לא הבנתי למה אנשי זאב צריכים ללכת לבית הספר. כשסיימנו את הלימודים לא הלכנו לקולג', קיבלנו עבודות בלהקה.
נאנחתי עוד פעם אחת ובאתי להיכנס לכיתה כשהדלת נפתחה על הפרצוף שלי, מפילה אותי לריצפה.
השארתי את הראש שלי למטה כדי לא לנהום על מי שעשה את זה.
"או מיי גאד! או מיי גאד! אני כל כך מצטערת! אפשר לעזור לך? את רוצה משהו?" שמעתי קול מתוק אומר בפאניקה, וכמעט צחקתי. קמתי מהרצפה, מוודאת שלקחתי את התיק, עדיין לא מסתכלת עליה.
"כן, לא תודה. פשוט תסתכלי לאן את הולכת פעם הבאה בבקשה" מלמלתי בעודי דוחפת אותה טיפה כדי לעבור אותה, והרגשתי צריבה קטנה. הסתכלתי על היד שלי כדי לוודא שהיא לא העלתה אותי באש או משהו. היא לא, ותחושת הצריבה נעלמה. אולי אני מתחילה להיות חולה.
הלכתי לאכול אחרי מתמטיקה והתבאסתי לגלות שיש לי סימן כחול על הפרצוף. זה יעלם עד מחר. אנשי זאב החלימו יותר מהר מאנשים רגילים, אבל לא בצורה של 'היי בדיוק נדקרתי! רגע, אני איש זאב, זה יעלם עוד דקה'. לפצעים גדולים יכול לקחת כמעט אותו הזמן להחלים כמו אצל בני אדם.
המכה לא הייתה נוראית אז לא באמת דאגתי ממנה. התיישבתי ליד קארל והוא נתן לי מבט מצחיק.
"מה קורה עם הפצע, יאן?" הוא צחק. קארל קרא לי יאן מאז שלא הסכמתי לשכב איתו. הוא ה"פלייבוי" של הקבוצה, וכשלא הסכמתי לשכב איתו הוא הניח שאני בחור בתחפושת. זה היה די מטומטם, באמת.
"לא הרבה, קארלה. פשוט נתקעתי בבעיה קטנה." פשוטו כמשמעו.
"הא-הא. טוב אם אנשים עושים לך בעיות, תיידעי אותי. אני ארביץ להם כל-כך חזק, שהם יהיו בגודל של הביצים של קארלה." ג'רמי אמר מתיישב לידנו, הוא בוודאות הקשיב לשיחה.
צחקתי, "תודה ג'ר." מאז שאח שלי ברח ג'רמי לקח את התפקיד שלו כאח גדול. לא היה לי אכפת, עד שהוא הלך רחוק מידי והייתי חייבת לסטור לו.
"בדיחה טובה ג'ר! הבנתם? בגלל שקארלה זה שם של בנות אז היא תיהייה בת, ולבנות אין ביצים. מה שאומר שלקארל אין ביצים והוא פחדן!" היילי אמרה וצחקה, בזמן שנתנה לג'ר חיבוק ביד אחת. היא תמיד חייבת להסביר בדיחות, גם אם היא לא מסבירה את הבדיחה נכון. אף אחד לא הצליח לעצור אותה. זה היה מוזר בהתחלה אבל כולנו התרגלנו לזה. "בכל מקרה, מי הרביץ לפנים של החברה הכי טובה שלי שאני אוכל להרביץ לשלו?" היא אמרה וחייכה.
"תרגעי, זאת הייתה תאונה. ניתקעתי בדלת." מילמלתי וסידרתי את ז'קט העור שלי, מתחמקת מהעיינים שלהם. מיותר לציין שלא דיברתי במשך שאר הארוחה, והם צחקו ואמרו בדיחות נדושות.
אחרי הארוחה הייתי צריכה ללכת לחדר כושר. אתם יכולים לחשוב שבגלל שהייתי אשת זאב אהבתי להתאמן. אז לא. כן, הייתי טובה בזה, אבל לא אהבתי את זה. לא רציתי לרוץ בסיבובים או לשחק במשחקים מטומטמים. רציתי ללכת הביתה, לאכול ולראות על-טבעי (סדרה), לפנטז על דין וקאסטיל ותוך כדי לשפפ אותם.
שקלתי להבריז, אבל תמיד היתה מישהי אחרת שעשתה את זה אז פשוט סבלתי בשקט והתחלתי ללכת לכיוון הגיהנום המדובר.
אחרי בית ספר אני דיי רצתי ישר למקרר, מחפשת משהו לאכול. הלוואי שאני אמצא את המיועד שלי, חשבתי בזמן שלקחתי קולה מהמקרר ופרינגלס מהארון.
הסתובבתי והתחלתי ללכת לסלון, בזמן שהדלת נפתחה ישר לתוך הפרצוף שלי.
לעזאזל, פשוט יום נאחס.
YOU ARE READING
יש לי מיועדת?
Werewolfויויאן ויליאמס היא אשת זאב, אבל היא לא ציפתה שהמיועד שלה יהייה אישה. האם הלהקה של ויויאן והמשפחה שלה יקבלו את המיועדת שלה? תקראו ותגלו מה קורה בטירוף שהן קוראות לו מציאות! - הסיפור מתורגם מאנגלית! - כל הקרדיט מגיע לThe-Joker, הסיפור המקורי - my mate...
