פרק 7:
נקודת מבט של ריצ'רד (פעם ראשונה!):
כבר אחד בלילה.. אסול בטיפול נמרץ בגלל הנפילה הסייקטבורד ולא נותנים לי להיכנס.
אני לא יודע מה קרה אבל התנשקנו לא יודע גם למה.. ומאז שזה קרה אני לא מפסיק לחשוב על זה אבל מה שבטוח אני צריך לרדת מזה כי היא אוהבת את זבדיאל למרות שהם רבו או משהו בסנגון.. ואני צריך להתנצל בפנייה אולי זה לא היה במקום הנשיקה המטומטמת שלי..
צילצול הטלפון שלי עצר את המחשבות שלי התסכלתי על הצג זה היה כריס ״היי אני יודע שזה מאוחר ובטח אתה ישן אבל אסול לא חזרה הביתה ואני דואג יש לך מושג איפה היא או שהיא דיברה איתך או משהו..?״ שאל ״היי.. תאמת שהיא איתי..״ אמרתי ״איתך?! מה אתם עושים יחד?!״ שאל בלחץ ״תירגע כריס לפני איזה שעה וחצי פגשתי את אסול בגינה עם הסייקטבורד שלה היא נפלה ונפצעה ברגל אז לקחתי אותה לבית חולים..״ הסברתי לו ״מה?! היא בסדר??? אני בא עכשיו״ אמר דואג ונלחץ בו זמנית ״אני לא יודע לא נותנים להיכנס..״ אמרתי לו למרות שזה לא מרגיע אותו.. ״אני אבוא עכשיו״ אמר וניתק כשהשארתי אותו דואג.
יצא מהדלת של הטיפול הנמרץ רופא הייתי חייב לגשת אליו בגלל אסול כבר מלא זמן היא שם וזה מתחיל להדאיג אותי אולי היא שברה את הרגל? או נפצעה בעוד מקום? ״אסול ולז?״ שאל הרופא ברגע שניגשתי אליו ״כן?״ שאלתי ״אתה קרוב משפחה?״ שאל ״לא אבל ידיד..״ אמרתי ״אז לא תוכל להיכנס״ אמר ״מה לא תוכל אבל היא לבד, אני חייב לראות אותה״ אמרתי מתחנן חיכיתי פה שעה וזה לא הוגן שאני אמשיך להשאיר פה ולא יתנו לי להיות איתה ״לא״ אמר הרופא ״לפחות תגיד לי מה יש לה? אני דואג״ אמרתי לו ״יש לה סדק קטן ברגל אבל היא בסדר לגמרי חבשנו לה את הרגל ועוד מעט נעביר אותה לחדר רגיל ואז תוכל לראות אותה עכשיו תעזוב אותי?״ אמר הרופא , איזה חוצפן ״כן!״ אמרתי לו בטון כועס כזה ״חוצפן..״ מילמלתי לעצמי הוא התקדם ודיבר עם האחות התסכלתי על הדלת אבל אף אחד לא עמד לשמור עליה אולי זה סיכוי להיכנס בלי שיעיפו אותי? אני אלך על זה נמאס לי לשבת ולחכות משעמם.
נכנסתי מבלי שהרופאים יסתכלו וחיפשתי מהר את אסול כדי שלא ישימו לב אליי נכנסתי לאחד החדרים הראשונים שראיתי מכיון שאחד מהרופאים עמד לעבור לידי ולא רציתי שיעיפו אותי בבעיטה ״וואו זה היה קשה..״ אמרתי נושם וסוגר דלת אחריי בתקווה שאסול בחדר הזה.
״או הבאתם לי מישהו שיכול לקלח אותי איזה כיף!״ שמעתי קול אך שהסתובבתי זה היה פאקינג זקן ערום אלוהים! פשוט דפקתי צעקה ״מה אתה לא מקלח אותי?״ שאל אלוהים מזה הדבר הזה לאן נכנסתי ״לא!״ אמרתי ורציתי מהר מהחדר ומחפש את החדר והפעם באמת מחפש את אסול.
נכנסתי לחדר האחרון במסדרון בתקווה שהפעם זאת אסול בבקשה שכן לא רוצב לראות עוד פעם זקן ערום זה באמת מפחיד.
סגרתי את הדלת והתקדמתי ״אסול״ אמרתי מחייך שסוף סוף ראיתי אותה אני מעדיף לראות אותה מאשר את הזקן ״ריצ'רד״ אמרה וחייכה ״תקשיבי אחותי זה היה הדבר הכי קשה בעולם!״ אמרתי לה ״מה קשה?״ שאלה לא מבינה ״קשה למצוא אותך! אלוהים אני ראיתי פאקינג זקן ערום יש לי טראומה תעשי משהו!״ אמרתי ובמקום לעזור לי היא צחקה ״אבל היה איזה ילד שרצה לקלח אותי!״ שמעתי קול זקן מחוץ לחדר ״הזקן הזה?״ שאלה ״כןן״ אמרתי בכאילו בוכה אני מבטיח לכם שזה הדבר הכי מפחיד שתראו בחיים שלכם.
היא פשוט צחקה , אני שעה מחכה דואג רואה זקן ערום והיא פשוט צוחקת עלי?? אני לא מאמין ״למה את צוחקת?״ שאלתי ״אמרו לך שמתאים לך להיות סנטדאפיסט?״ שאלה וצוחקת ״לא הבנתי את צוחקת עליי??״ אמרתי מתקרב אליה ומסתכלת לה בעיניים ״אני? מה פתאום״ אמרה מצחקקת ״את צוחקת עלייי!״ אמרתי מדגדג אותה קצת בעדינות כדי לא להכאיב לה בגלל ברגל אבל שוב המצב הזה הביא אותנו לקרובים מיד ולא יכולתי להרשות לעצמי שוב את זה.. אז עצרתי הכל ״תבטחי ששוב לא תצחקי עליי?״ אמרתי מצחקק מנסה לשבור את הקרח ומה שהיה לפני רגע ״לא מבטיחה כלום!״ אמר מצחקקת ״ואם אני אדגדג אותך את תבטחי?״ שאלתי ״לא לא לא , הנה אני מבטיחה״ אמרה מצחקקת וגרמה גם לי קצת התיישבתי בכיסא קרוב אליה ״עכשיו באמת תבטחי כי אם ישמעו אותנו יעיפו אותי מכאן זה מפסיק היה קשה להיכנס לכאן״ אמרתי והיא פשוט צחקה לה ״ברור אני מבינה זה טראומה קשה לראות זקנים ערומים בשביל לראות אותי״ אמרה והמשיכה לצחוק ״אני בא אלייך״ אמר קם מהכיסא ״לא לא לא לא״ אמר ומגוננת על עצמה עם היידים שלה ״יפה כל הכבוד״ אמרתי וחזרתי לשבת.
הדלת נפתחה וכריס נכנס יחד עם אמא שלהם אולי עדיף שאלך..? רגע משפחתי כזה לא..?
״אסול את בסדר?? מה קרה?? איך נפלת?? אמרתי לך שאסור לך סייקטבורד!״ אמא שלהם התחילה לדבר וכריס ישב בכיסא השני שלידה ״אמא די להיות כל כך בלחץ״ אמר לה כריס ״כריסטופר זאת אחותך תהיה קצת נומראלי״ אמרה לו ״אבל את רואה שהיא חיה תירגעי שחררי ממנה ותשבי פה״ אמר לה וקם מהכיסא ונתן לה לשבת ״אסול..״ דיבר אליה ״אני בסדר אתם יכולים ללכת יש לך מחר בית ספר ולה עבודה אז תעזבו אותי ותילכו..״ אמרה ״אולי עדיף שאני אצא מכאן..״ אמרתי קם ״לא לא זה בסדר״ אמרה ״אני אלך נתראה בפעם אחרת אני לא רוצה להיפרע לכם..״ אמרתי ״לא לא״ אמרה ואז קטעתי אותה ״נדבר מחר תהיי עם המשפחה שלך״ אמרתי ויצאתי מבית חולים הלכתי הביתה התקלחתי ונשפכתי למיטה לישון בתקווה שמחר אצליח לקום לבית ספר.
