I do everything for love

I do everything for love|07

הסיפור שוכתב,תשימו לב❥
~~~~~~~
ג׳ורדן הלך לבד ברחוב, מרגיש את גופו רועד מהקור ששרר בשעות הלילה המאוחרות.
התחבושות שעדיין היו על ידיו הפריעו לו, מרגיש שבכל תזוזת יד שלו הן זזות איתו.
הרופאים קיבעו לו את היד ולשאר החתכים הם רק שמו משחות ותחבושות, לא מתייחסים לזה יותר מידי.
הם גילו שהוא חותך, הם ידעו יותר מידי.
והכל בגלל דילן.
הריב שהיה להם לפני שיצא גרר הרבה צעקות ובכי מצד ג'ורדן בעוד האחר נשאר רגוע בשבילו.
הוא ניסה לשכנע ללוות אותו הביתה, כמו שהאחות ביקשה, אבל ג'ורדן לא יכל לתת לזה לקרות. אסור לאף אחד לראות איפה הוא גר.
אפילו הבית ספר לא יודעים איפה.
אז ג'ורדן החליט לברוח משם, בשניה שדילן לא שם לב.
זה היה קשה , אבל בסוף הוא הצילח וחיוך מרוצה היה על פניו.
אבל עכשיו, הוא מתחרט על זה מעט.
הרחוב חשוך, בלי אור בכלל כי זו שכונת עוני וגנבים ואנסים רבים מסתובבים פה.
הוא אף פעם לא פחד מכך, אבל פתאום הבין עד כמה מסוכן זה בשבילו לצאת בשעות כאלו.
מה אם ייפצע שוב ויחזירו אותו לשם?
״שלום, קטנצ'יק״ נשמע קול מאחוריו והוא הסתובב בבהלה.
מזל חרא.

הוא חזר הביתה יותר פצוע ממה שכבר היה.
הוא דימם בכל מקום אפשרי והתחבושות והפצעים נפתחו לו בפעם השניה לאותו היום.
הוא פתח את דלת הבית בשקט, שמח לראות את אביו ישן.
העונש נדחה למחר בבוקר, הוא יטפל בעצמו כדי להכין את גופו לגל הפצעים החדש שהולך להגיע.
הוא כמעט נפל מאחד הבקבוקים של אביו, שמח שאביו לא קם מהרעש שנוצר ונושם עמוק.
הוא התיישב במיטה שלו, ממלא את הסדין הכחול בדם.
״למה אני פה,בעצם?״ שאל את עצמו פתאום, מחייך בעצב מהמחשבה ״למי אני תורם בכלל?״
הוא קם בכאב רב מהמיטה, מסתכל על השעון.
״ארבע ארבעים וארבע, בדיוק השעה שאימא מתה בה״ גיחך במרירות , מסתכל שוב על התמונה.
הוא התמוטט מכאבים, מתפרץ בבכי של ייאוש.
הוא ככ רצה שמישהו יהיה לידו ויידאג לו, שלא יעזוב וישחרר אותו אף פעם. מישהו שיאהב.
הוא לא הרגיש אהוב כמעט אף פעם.
הפעם האחרונה הייתה לפני 15 שנה.
מאז שהיה בן שנה סבתא וסבא שלו גידלו אותו, הם אהבו אותו ופינקו אותו בכל מה שרצה.
כשהיה בן 10 הוא חווה את המוות השני בחייו, כשסבא וסבתא שלו מתו בתאונת דרכים.
מאז הילד השמח שהיה התחיל להעלם והילד הדיכאוני והשקט יצא במקומו.
הוא עבד 6 שנים רצופות, כדי להחזיק את הבית. לדאוג שתמיד השכר דירה ישולם במקום אביו המסומם.
אבל עכשיו?
עכשיו הוא כבר מותש.
מותש פיזית ומנטלית.
החיים העתידיים שלו כבר הרוסים, הבגרות שלו לא הושלמה והציונים הטובים שהיה רגיל לקבל הוחלפו בנכשלים פעם אחרי פעם. הממוצע שלו בתעודה לא עבר את 60.
אבא שלו הרס לו את החיים.
״אני שונא אותך אבא״ מלמל בזעם, מאגרף את ידו ״זה לא פייר שאני עובד ככה ואתה מבזבז את זה על אלכוהול״
״מגיע לך לסבול לבד, לחזור לעבוד״ המשיך את השיחה העצמית שלו, מלא בזעם.
הוא נכנס לחדר האמבטיה שלו, מוציא את הכדורים שלו נגד התקפים ומחייך בעצב פתאום ״ידעתי שאתם אלו שתגרמו לי למות בסוף״ מלמל בשקט, רועד מעט.
הזעם עבר ונשאר רק הפחד.
לבסוף נשם עמוק, אסף לעצמו את האומץ שהיה צריך והכניס את כל הכדורים בבת אחת. כמה שיכל.
״אני מצטרף אליכם״ אמר, נופל על הרצפה ועוצם עיניים.
~~~~~~~
אני לא מפסיקה לבכות מהפרק הזה🥺💔
נראלי יש מלא שגיאות כתיב, מרוב בכי לא שמתי לב
אפילו מה אני כותבת וופסי😕
אולי יעלה עוד פרק יותר מאוחר, אני אראה אם אספיק👼🏻
תודה על כל התגובות, ההודעות והכוכבים, אתם מדהימים והתמיכה שלכם ככ מעודדת אותי להמשיך😍
עלה בתאריך: 10.05.20