THE RIVER

פרק 1 ♡

נ.מ של ליאו -

״ליאו..? אתה מקשיב לי בכלל?״ אמא שלי מנפנפת לעברי בזמן שהיא מסיעה אותי אל בית הספר-
היום יום הראשון של כיתה י״א, הידד (סתם לא).

״כן כן אמא... סליחה, פשוט אני קצת מעופף וטיפה גמור כרגע״ אומר לאמא ברגע שהבנתי שבהיתי בעצמי במראה הקטנה של האוטו קצת טיפה יותר מדי זמן.

עשיתי מרתון זאב צעיר אתמול בלילה אז תבינו שהמחסור בשינה מאוד חמורה אצלי.

״רציתי פשוט לומר לך היום שהתור האחרון שלי להיום יהיה ב18:45 אז זה אומר שאחזור הביתה מאוחר היום, השארתי בשבילך על השידה במטבח כסף שיהיה לך מה להזמין לאכול, אוקיי?״

אמא שלי היא וטרינרית לחיות, היא תמיד מסיימת לעבוד בחמש אבל כנראה שיש המון תורים היום אז היא נאלצת להשאר מאוחר.

״אוקיי.״ אני מגיב בהנהון, בדיוק הגענו אל בית הספר.

״בהצלחה היום אמא, אוהב״ אני זורק אליה נשיקה והיא מחזירה לי ומתחילה לנסוע.

כשאני רואה את המבנה העתיק והגדול של בית הספר אני גוער לעצמי בייאוש, ממש לא התגעגעתי.

אני מבחין לצידי בצד השני של החניון באית׳ן מוריס, הידוע לשמצה בתור הפלייבוי של בית הספר וכל מה שיש לי לומר עליו זה ואו.

הקיץ רק גרם לו להיראות טוב יותר ויותר כל פעם מחדש וכמובן את חברו הטוב ביותר קמרון פיטרס, שנראה לא פחות טוב כמוהו.

והיי, מותר לפרגן לבנים על כמה שהם נראים טוב כן? כל עוד אני לא נופל לרגליהם ומתאהב בהם כמו כל הבנות בבית הספר, אני בסדר.

וכן אני הומוסקסואל, לגמרי אוהב בילבלים;))))

עד שאני נזכר שצריך ללכת לכיתה ולמצוא את אדי כבר ובו זמנית פותח את הטלפון, מקליד לה ושואל אם היא כבר בכיתה, ובדיוק רואה את התאריך של היום.

אני נעצר, לא מאמין שעברו שנתיים שנים מאז שאמה הוגדרה סופית כמתה ולא נעדרת יותר.. ידעתי שזה התאריך אבל איכשהו שכחתי.

אני זוכר שבכל הזמן הזה שהיא נעדרה, התפללתי בתוך תוכי שהיא תחזור מתישהו, שהיא לא באמת נטשה אותי בלי לומר כלום, שהיא תחזור אליי חיה, בריאה ושלמה..

מדהים כמה שהחיים לא צפויים בכלל.

ברגע ששלחתי את ההודעה לאדי, אני רואה אותה, את חברתי הטובה ביותר מחכה ליד הלוקרים שלנו, ברגע שאני ניגש אליה בנמרצות, היא מוחצת אותי בחיבוקים מלאים בגעגועים עזים.

אני, היא ואמה היינו חברים קרובים מאוד מאוד ובלתי נפרדים מאז הילדות- היינו שלישייה,
טוב עד שאמה הלכה ועזבה אותנו לטובת גן עדן..