my freedom

להתחיל להתקיים

המילה "חופש",מהי?
האם חופש הוא בחירה?
ואם כן, למה נפשי בחרה להיות כלואה?
יש משפט שאומר "תהיה בין חולות המדבר ותרגיש כלוא, כי נפשך כלואה ולא גופך".
אך אם זה אכן נכון, איך איני יכול להרגיש חופשי בכלא?
לא כלא חיי, כלא עם סורגים, ארבעה קירות,וזה-חייך.
אך איני מבין למה אומרים שחופש הוא בחירה,כי גם במקום כזה בו אתה לא שולט בחופש שלך-הייתה לך בחירה קודמת אם להכנס לכליאה הזו, או להשאר אדם חופשי.
איני חושב שזאת אכן תמיד בחירתו של האדם.
לא בחרתי לטבוע בבוץ, לא בחרתי להכנס לסורגים, האדם שנהגתי לקרוא לו 'חבר' בחר זאת בשבילי.

"ליאו".
קולו המר של הסוהר קרא בשמי, מעביר צמרמורת מגעילה בגופי
"כן?"
אני שואל עם הקול הכי אדיש שהצלחתי להשיג, לא רוצה לשמוע דבר, מוותר על החיים שלי.למעשה, וויתרתי כבר מזמן.
"בוא, יש לך שיחה"
הסוהר בעל הקול המר אומר, מפתיע אותי, מי כבר מסוגל להתקשר?
הורי ניתקו איתי קשר מהאכזבה, וחברים אין לי, אף פעם לא היו.לא שזה שינה לי משהו, כמובן.
"הלו?"
אני יותר שואל מאשר אומר אל הטלפון,מסוקרן,אך לא מראה זאת.
"ליאו,כמה זמן לא דיברנו"
הקול מהטלפון אומר,נשמע כל כך מוכר, אך ראשי לא מצליח להזכר.
"מי זה?"
אני שואל, שילך להזדיין, לא אכפת לי מיזה,שיעזוב אותי בשקט.
"ליאו אתה לא זוכר אותי?"
הקול מהטלאפון שואל, מעלה את זכרוני.
"סטפן?"
אני שואל בקול מופתע
"אכן כן"
סטפן צועק בהתרגשות מהטלאפון, מקפיץ את ליבי
"פאקינג שיט,מה איתך?"אני שואל.
סטפן הוא בן דודי, תמיד היינו חברים טובים עד שהוא עבר לקולג' באמריקה, הורי לא הסכימו לספר לו שאני בכלא, חארות, אף פעם לא היה אכפת להם מימני.אבל ביום בו נכנסתי לכלא-הבנתי עד כמה.
"עזוב אותי,יה דביל.מה אתה עושה בכלא?"
סטפן שואל בדאגה, מפרק את ליבי למליון חתיכות, סוף סוף למישהו אכפת מימני.
"מיקי הבן זונה הכניס אותי לפה"
אמרתי, לוחש.כבר שלושה חודשים שאני במקום המזויין הזה.
התרגלתי לעובדה שהחיים שלי נגמרו, הם אף פעם לא היו טובים-וביום שניסיתי להתאבד,הבנתי עד כמה אני באמת מצטער שסטפן הציל אותי.
"פאק, לכמה זמן?"
סטפן שואל, גורם לליבי להתכווץ.
"שנתיים"
אני אומר.פגוע,כאוב, עצבני.
סערת רגשות מתפרצת בי,כשדמעה עולה לעיניי.
הפעם האחרונה שבכיתי הייתה ביום שהגעתי לפה,אומלל וחסר אונים, בכיתי יום שלם וכשנרדמתי הבטחתי לעצמי שיותר אני לא בוכה,לעולם.
אז מהר נשמתי וניקיתי את העין שלי, לא משאיר זכר לאותה הדמעה הפולשנית.
"פאק, תשמע ליאו תהיה חזק, אני אבוא לבקר עוד חודש,כשאני אגיע לארץ.לא נשאר הרבה זמן,זה יכול היה להיות גרוע יותר.אני מתגעגע אלייך גבר"
סטפן אומר דרך קו הטלאפון,דרך הקופסא שמצילה אותי מעצמי.
"בסדר, אני צריך ללכת, להתראות סטפן"
אני אומר, קולט שהשומר עצבני על 5 הדקות שבהן דיברנו.
לא הספקתי לשמוע את מילותיו כשהטלאפון התנתק, מנפץ את השמחה הרגעית שהרגשתי,מחזיר אותי למציאות המחורבנת שאני נמצא בה.
אף פעם לא חייתי, אבל אולי....אולי...אולי סוף כל סוף... אני יכול...
להתחיל להתקיים.