my freedom

~פרק שביעי~

קמתי לרעש של צעקות,לא משהו מיוחד,רק תזכורת קטנה לזה שאני נמצא בכלא.
פתחתי את עיניי,מחפש במבטי את נואל.מפתח אובססיה קטנה אליו.מבין זאת,וקם מהר לשטוף פנים. לשטוף את המחשבות ואת קורי השינה.
"היי"
קולו הצרוד של נואל נשמע באוויר התא וכשסובבתי את מבטי הבחנתי בו יושב על מיטתו ומביט בי.
"היי"
אני מחזיר לו באותן המילים בהן השתמש,שוטף פנים.
"אתה מדבר מתוך שינה"
נואל אומר,מקפיץ אותי.
"מה?!מה אמרתי?"
אני שואל מיד,לא מבין למה זה מדאיג אותי.
"נואל..תזיין אותי"
נואל גונח,נותן לי להבין שהוא משקר.
"אדיוט"
אני אומר,צוחק.
"אז איך ישנת?"
נואל שואל
"ב.."
אני בא לענות כשהוא קוטע אותי
"לא באמת אכפת לי,רק חשבתי להיות מנומס"
אני מחייך למראה המבט המונצח על פניו,חיוך ארור.
אני צוחק,הוא צוחק איתי ומהר מאוד אנחנו נסחפים לצחוק אחיד וחזק.
"למה התעלפת היום?",
נואל שואל ולפתע עוצר את הצחוק  ומחליף אותו למבט שואל.
"עזוב"
אני אומר,מקווה שהוא יבין וישחרר, אבל דווקא עכשיו הוא לא אדיש, הוא מתעניין,אומר:"לא רוצה".
"זה שניפץ את ליבי לאלפי רסיסים,שגרם לי לתהות,לאבד כל אמון ותקווה באנשים.
האדם שלקח ממני את החופש,הוא כאן.ראיתי אותו."
אני אומר,מוציא נשיפת ייאוש וכעס
"שיט"
כן,שיט.זה מה שיש לו לומר,ואני מבין זאת,מה כבר יש לומר?!
צלצול המסמן שהגיעה שעת האוכל הופיע,מבהיל אותי.גורם לי לקפוץ במקום בהפתעה.
נואל צוחק,"אתה חמוד".
הוא אומר, גורם ללחיי להסמיק.
אני מרגיש גל חום של בושה עוטף אותי, למה הוא משפיע עלי ככה?
------

אני רזה,תמיד אמרו לי את זה.
אנשים הרגישו בנוח לשאול אותי על כמות האכילה שלי,כאילו זה היה עניינם.האמת שאהבתי לאכול,אוכל היה הנחמה שלי.שנאתי את האוכל שבכלא,אבל אני אוכל ממנו ללא חסך.יש כאלו שנולדים רזים בלי יכולת להשמין,אני כזה.זה לא מפריע לי,למה שזה יפריע לאחרים?
לקחתי את הצלחת שלי אוכל בהתלהבות את האורז והאפונה ומסתער על האוכל ברעב.
"וואו"נואל אומר,גורם לי להרים את ראשי ולהביט עליו במבט מבוייש.
"מה?"
אני שואל בפה מלא,חסר נימוסים, תמיד הייתי.
"חשבתי שאתה מהאלו שמרעיבים את עצמם",הוא אומר.
כמובן בהלם כמו כולם על זה שאני בן אדם כמוהם,שאוכל.
"ואני חשבתי שאתה ילד שמנת",אמרתי.
לא לפני שבלעתי את הביס שהיה בפי,מפגין נימוסים בסיסים.
אני אפילו לא יודע אם זה לא נכון, פשוט ילדתי שמנת לא נכנסים לכלא, נראלי..
"למה?"
הוא שאל תוך כדי שלקח לגימה מכוס המים שהייתה לצידו
"אתה יפה מידי בשביל להיות כמוני"
אני אומר,ממשיך לאכול.
"מה זה כמוך?"
הוא שואל,גורם לי לאבד את התאבון.
"כאלה שגרים עם עוד משפחה בבית שלהם, כאלו שכבר מגיל אפס פתחו להם תיק פלילי,כאלו שאין להם תקווה".
אני אומר,שותה מהמים במהירות, מתעסק בהכל,רק לא בפרצוף שלו.
"לכל אחד יש תקווה"
הוא אומר,מתחיל לאכול מהצלחת שלו
"אז אתה חי בסרט אה?!"
אני קובע עם מבט שואל,הוא לא מבין.
"טוב,אולי אני באמת לא הייתי חי כמוך.אבל אתה שוכח שאני בכלא, איתך,גם אני עברתי דברים"
מה הוא אומר?הוא משווה בנינו?
"איזה דברים עברת?אתה פה בגלל נקמה,אני לעולם לא הייתי מתנקם במישהו ונכנס מרצוני לכלא" אמרתי בטון שופט.מרגיש שמותר לי, מצטער מיד אחרי.
"תראה,אני לא יודע מי אתה חושב שאני,אבל החיים שלי לא היו דבש. נכון,יש למשפחה שלי כסף,אבל זה לא הכל בחיים"
הוא אומר,קם עצבני.
הנחתי שהעובדה ששנינו בכלא תקשר בנינו,אבל אנחנו שונים.אנחנו לא באים מאותו המקום.
ידעתי את זה גם בלי שיאמר מילה. הוא נכנס על אונס,אני נכנסתי על רצח.אני לא רצחתי,אבל אנחנו שונים.יש הפרשים גדולים.אסור היה לי לשפוט אותו.אך גם אסור היה לי לחבב אותו,הוא מסוכן,לא בשבילי. אולי זה טוב שרבנו, אני צריך לתפוס ממנו מרחק.
בעוד ראשי עסוק במחשבות, הרגשתי יד נוגעת בי, הרמתי את מבטי ובלעתי רוק בכבדות כשהבנתי של מי שייכת היד הזו.
"אל תיגע בי",אמרתי.חלחלה עוברת בי.מיקי.מה הוא רוצה?שיעזוב אותי, הוא הרס את חיי,למה הוא ממשיך להרוס?
"אני יכול לשבת?"
הוא שואל ומתרחק ממני מעט,שומר על מרחק,מכבד אותי,למה?
"לא!"
אני כמעט צועק
"ליאו,אני רק רוצה לדבר",הוא אומר מתעלם מדברי ויושב לידי עם מגש אוכל גדול.חזיר,כמו שתמיד היה.פעם חיבבתי אותו על זה,פעם..
"אין לנו על מה"
אני אומר מתנשף בכעס.איך הוא מעז להראות את הפרצוף שלו?!
"אני נכנסתי לכלא כדי לדבר איתך, דחית את הפגישות איתי אז עשיתי את זה בדרך הזו,ליאו,לפחות תקשיב"
המילים שלו מזעזעות אותי,אני מסתכל עליו במבט המום.
"מה?"
זה כל מה שיצא מהפה שלי
"ליאו אני מצ.."
הוא מתחיל לומר כשאני קוטע אותו
"שתוק! אל תגיד עוד מילה,נגיד וזה באמת נכון שכלאת את עצמך לדבר איתי-זה היה לשווא.אני לא מעוניין לשמוע אותך"
אני אומר ומתחרפן מהמילים שלי, איזו המצאה.כן,ברור שהוא עשה את זה בשבילי..אני לא מאמין לו,טיפש.
קמתי בעצבים.אני לא רעב,ארוחה מחורבנת, התכוונתי ללכת לחדר כששלוש מילים נשמעו,מקפיאות אותי,כמעט גורמות לסטצינת העילפון שלי לשוב ולקרות מחדש.
"אני אוהב אותך"
מיקי אומר לי בקול חזק,קול מרעיד, הקול הרציני שלו,הסתובבתי בקושי, מביט היישר אל תוך עייני הפחם שלו. רציתי לצרוח,מתקרב אליו,הרמתי את ידיי,נותן לו סטירה בחוזקה,כמעט מעיף את פניו.
"שתוק!",אני צועק.
"הרסת את החיים שלי,תשתוק!"
צרחות נשמעו ממני בלי סוף, שישתוק,שיגיד שזה היה בצחוק, בבקשה,שיעצור את זה.
סוהרים באו מהר,מפרידים בינינו למרות שלא היה צורך.התרחקתי ממנו מהר,הולך אל המלתחות,רוצה להיות לבד.
ובמקום כמו כלא,המלתחות זו האפשרות היחידה...
כשהגעתי ישבתי במהירות על אחד הקירות.
שלוש מילים עם כל כך הרבה משמעות,יכולתי להרגיש את ליבי יוצא מהמקום,לשמוע את הנשימות שלי מאיטות.גם אני פעם אמרתי את המילים האלה,כשאמרתי אותן הגעתי לפה.מצאתי את עצמי בוכה אל תוך כפות ידיי מכווץ את רגליי אל החזה שלי.
"היי",קולו של נואל נשמע,עמוק,מנחם.
"לך מפה",אמרתי מייבב.
אסור לו לראות אותי במצב פגיע כל כך.
"כבר אמרתי לך שאתה סקסי שאתה כועס?!"
אמר בנימה מעט צינית מעט רצינית.
גיחוך נמלט מפי
"אדיוט"
אמרתי מנגב את הדמעות
"למה אתה בוכה?"
שאל.בלי מעט רחמים בקולו,בלי דאגה,אהבתי שזה ככה.
"מיקי..הבחור שכלא אותי ואת הלב שלי,הבחור שפעם אהבתי, הבחור שגרם לתקווה להגמר, זה שגרם לכך שאיני מאמין באהבה אמר לי שהוא אוהב אותי, הוא אמר את המשפט שאני בעצמי פעם אמרתי לו, הוא אוהב אותי"
אמרתי.נשמע מטופש,איזו סיבה מפגרת לבכות.
נואל לא אמר כלום.רגעים ארוכים בהם הוא רק הסתכל עלי ואני עליו.מצאתי נחמה בעיניים שלו,ים שקט,רגוע, מרגיע.
"אתה כועס על עצמך שאתה סולח לו?"
נואל שאל,הוא היה שקט.
אומר את המשפט הנורא בעולם ברוגע שכזה.הלוואי שהייתי אדיש כמוהו...
הוא קרא את מחשבותיי,זה גרם לדמעות שהתייבשו לחזור לעיניי.
"איך..איך אתה יודע?"
הלב שלי הלם בגופי בחוזקה,מישהו הבין אותי.למעשה,בלי שאומר מילה.
"גם אני לא הייתי נוקם במישהו ונכנס לכלא בכוונה"
הוא אומר,מצטט את מה שאמרתי לו בארוחה
"הגעתי הביתה,רציתי לחתוך את בן האדם שעשה לי את זה עם סכין, רציתי שימות.כשראיתי אותו לא הבנתי לאן הכעס שלי נעלם,כל מה שהרגשתי אליו זה געגוע.שנאתי את עצמי על זה.
אתה מבין?לא נקמתי בו.
חשבתי שאם אני לא מסוגל לשרוף אותו, אני אשרוף לפחות את הרכב שלו".
נואל אמר,מספר לי את המקרה שלו, מספר לי איך הוא הגיע לפה בפעם השניה,מספר לי שאני לא האדיוט היחיד שסולח,מספר לי שאני בסדר.
התקרבתי אליו באחת,מחבק אותו.
"אני לא אמור לסלוח לו"
אמרתי בקול חנוק מדמעות,הוא חיבק אותי בחזרה,נותן לי לבכות עליו.
"הלב שלנו לא מובן,יש לו אישיות משל עצמו"
זה כל מה שהייתי צריך לשמוע. חיזקתי את החיבוק שלי בו ושיחררתי את הבכי,את הדמעות,את האשמות,את הכל.