my freedom

~פרק שני~

שכבתי במזרון הדק שנחשב למיטה שלי, הייתי לבד בתא, מה שנודעתי אליו כבר מראש,אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן.
רגלי הייתה נפולה אל עבר המיטה מתחת, בחרתי להיות למעלה.
רגיל למיטה שלי ושל בן דוד שלי במקום שהיה הבית שלי.
האמת שלא הייתי לחוץ להשתחרר, ממילא לא היה לי לאן לחזור. גרתי בשכונת פשע, זה היה עניין של זמן עד שאני אכנס לכלא,ואחרי שאנשים כמונו יוצאים מהכלא-מעבירים אותם לשכונות טובות יותר "שתוכל להשתקם".ככה הסבירו לי.אני אשמח לעוף מהמקום הדפוק שהיה הבית שלי....
פתאום שמעתי קול של סורגים נפתחים, מתרומם לישיבה, מצפה לראות איזה אסיר משתחרר לקבל שיחה, אך אז ראיתי שאלו הסורגים שלי.
סוהר שרירי במיוחד מחזיק נער צעיר, יפה תואר, שערו הבלונדיני היה קשור לקוקו מפיל קצוות בלונדיניות על עיניים גדולות שאת צבעם לא ראיתי כיוון שהיה רחוק מימני, יש לו פירסינג שמבליט את שפתיו הגדולות, מגרות כל כך.
עורו היה חיוור בצורה מדהימה, הוא היה גבוה מימני בכמעט שני ראשים, הוא יפהפה.
"לך תזדיין"
הנער קילל,יורק על הסוהר,
קולו עמוק ומרעיד.
הסוהר לא הגיב, רגיל לקללות כאלו מסוהרים עצבניים.
הנער הזה שלמולי, האם הוא השותף לתא שלי? הוא יפה אבל היופי שלו לא מטעה, הוא מסוכן.
"פאק!"
הנער צעק, הולך אל פינת החדר, יושב שם,מכונס אל עצמו,הוא לא בוכה, לא עצוב, הוא כועס.
פחדתי לזוז, לא להוציא צליל מפי
"אני ליאו"
אני מחליט לומר, לא באמת יודע למה, זה לא שאכפת לו.
"אתה אומר לי את זה כדי שאוכל לגנוח את שמך?!"
הנער אומר בטון מתגרה, ציני,אבל לא לגמרי.
גורם לרעידה קצרה לעבור בגופי, מרים את מבטו אלי בחיוך ערמומי
לפתע הוא מתקדם אלי, מפחיד אותי, החיוך המסוכן שלו עדיין על פניו, אני בולע רוק, מתיישב בלחץ,
הרמתי את מבטי אליו, מסתכל בפעם הראשונה אל תוך עיניו,רואה את צבעם היפה,כחול, כמו הים, ים בשעת הסערה.לא הצלחתי לנתק את מבטי, טבעתי בתוכם, כמו נופל אל תוך ים סוער,מנסה למצוא את השקט של הכחול, רואה בתוכו המון כעס, בלבול, ייאוש.אני יכול להתבונן בעיניו שעות, לנסות לקרוא אותן, את הנער,עד שרואה בתוך כל הכחול נקודה שחורה, ובה מצאתי את עצמי, מתבונן על העניים.מיד השפלתי את ראשי, מתנתק מהסערה שהייתי בתוכה, הסערה הטבעית שקוראת בעיניו של הנער היפה שלמולי.
"לילה טוב"
הנער שאת שמו אני עדיין לא יודע אומר במפתיע, מרגיע את ליבי הדופק ונכנס למיטה מתחתיי, הולך לישון.