my freedom

~פרק עשירי~

ההרגשה הזו,של אבן בבטן.
של סוד שאסור לגלות .
הרגשה של התכווצויות,אמת שרק מחכה לצאת לאור.
יש אנשים שמעדיפים לשפוך את האמת בכתב.
אותיות גדולות או קטנות שנרשמות ברישול על דף, מספרות סיפור קורע לב על אמת נסתרת.
ניסיתי לכתוב.
שלוש מילים שניסיתי כל כך לכתוב. אבל ברגע שכתבתי אותן,הרגשתי צורך לשרוף,לשרוף את הדף ואת האמת.
את הרגשות שלי, שכתובים על אותו דף מסכן.
אז הייתי כותב, ושורף.
צופה באש אוכלת את הדף, נותן לאצבעותיי ללטף את העשן החמים, אוהב את הדרך בה האש מטפסת על המילים ושורפת אותן.
אולי פשוט קיוותי שהרגשות שלי ישרפו עם אותו דף ארור.
כשהרגשות שלי לא נעלמו,החלטתי לצרוח אותם.
הייתי רץ למקום שקט, וצורח את שלושת המילים שמבטאות כל כך הרבה,אבל גם זה לא עזר.
אני מפחד להגיד את המילים האלו בפניו,כי יכול להיות שזה ישנה הכל. הוא בן האדם היחיד שמבין אותי, לפעמים אפילו יותר משאני מבין את עצמי.
ומעבר לזה שאותן מילים עלולות להרוס את החברות בנינו,
הוא מסוכן.
אני תמיד נמשך לדברים מסוכנים, אבל מיקי-
מיקי מסוכן.
ולא רק לי.
בשכונה שאני גר בה זה לא קשה להכנס לכלא.
במשך כל חיי רדפו אותי משפטים מוכיחים וחותכים על כך שביום מן הימים אבקר את מיטות הבטון והאוכל הרקוב מקרוב.
אני נאבק לא להתקרב לזה,אבל מיקי שונה מימני.
מיקי נמשך לסכנה מרצון, הוא עושה את הדרך הישרה והבטוחה אל אותו הכלא המובטח.
אני מפחד להפגע,אבל בזמן האחרון הסוד שאני כל כך שומר עליו מאיים לפגוע בי אפילו יותר.
אז אני אספר לו,היום.
אני עוד זוכר איך זה קרה.
איך מיקי פרץ אל עולמי וליבי.
וכשאני אומר פרץ,אני מתכוון לזה.

ישבתי במיטתי,עסוק כהרגלי בלחשוב על העולם שהייתי בונה לעצמי,כשפתאום אני שומע זכוכית נשברת, מיהרתי אל עבר הסלון כשאני רואה בחור שאיני מכיר עומד שם, חולצתו השחורה מלאת אבק, אך מבליטה את שריריו באופן שגרם לגופי להזיע.
גופו שרירי ושיערו השחור נופל על עיניו השחורות עוד יותר,הן צלולות, מביטות בי במבט צורם, מבט שמקפיא אותי במקום.
עורו שזוף כמישהו שעובד בשמש בכל שעות היום.
אני מביט בו במבט מבולבל, מחזק את עמידתי כשאני מבין שהנער שמולי בעצם פרץ אל בייתי.
"אין לך מה לחפש פה"
אני אומר בטון יציב תוך שאני מתאפס על עצמי.
הבית שלי ריק מדברים יקרים,או מדברים בכלל,אני כמעט מחייך כשאני רואה את מבטו המבולבל.
"אני במשפחת בק?"
הבחור שאל במן עייפות,מהחיים.
"אכן",מצאתי את עצמי אומר.
שנון נהייתי.
חשבתי לעצמי,נותן לחיוך קטן להופיע על שפתיי.
"אמרו לי שיש פה כסף",הוא אומר.
מפתיע אותי שהוא משתף אותי.
אולי חושב שאני מבין אותו, הרי כולנו עניים,גונבים כדי לחיות,ישנים כדי לשרוד.
אבל אני אחר, לא הבנתי אותו, לא הסכמתי איתו.
"עוף מפה"
צעקתי,מסתכל בפניו שלרגע נראו מפוחדות.
"תראה,אני צריך כסף"
הוא אומר,מי הוא חושב שהוא?
"גם אני"
אני אומר במן ציניות,
הוא טיפש או מה?
"אפשר לפחות מים או משהו?",הוא שואל.
מצאתי את השאלה למצחיקה ופרצתי בצחוק. האמת שקצת אקשן מסוג זה טיפה חסר לי מאז שבן דוד שלי סטפן עזב לקולג' באמריקה, איתו הייתי עושה שטויות.
"קח",אמרתי, מושיט אל הבחור את כוס המים שהספקתי למלא.
"תודה,אני מיקי", הוא אומר.
מושיט אלי את ידו המלוכלכת בפחם שלא ברור מהיכן הגיע.
"ליאו"
אני אומר, אוחז בידו שמחצה אותי.
לפתע הוא חייך, גורם לליבי להימס, אהבתי שהוא באד בוי,אבל החיוך שלו חמוד כל כך.
"ליאו בק,אה?"
הוא שאל בגיחוך
"כן,מה הבעיה?"שאלתי, מרגיש לפתע איך ליבי דופק במהירות מוזרה.
פתאום הרגשתי שחשוב לי שהוא יאהב את שמי,ואת גופי.
פתאום היה לי חשוב מה הוא חושב עלי.
לא הבנתי את זה, הרי רק פגשתי אותו.
"אין בעייה"
הוא אומר בחצי חיוך, מסקרן אותי..
עד היום נשארתי מסוקרן, ועד היום חשוב לי שהוא יאהב אותי,ואת הגוף שלי, את כולי.
כי אני...
ממזמן אוהב אותו.
וככה התאהבתי בו, בפורץ שלי.
ועכשיו,לאחר שנתיים של סבל, אני הולך לספר לו.
שמתי על עצמי חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס שחורים, מרסס על צווארי בושם שסטפן קנה לי לפני כמה שנים, החלטתי להשתמש בו, לדברים חשובים.
יצאתי מהבית, מסדר את שערי השחור כך שיפול על עיניי הירוקות. הלכתי אל החצר האחורית של ביתו, מיקי נהייה חבר שלי,בייתו היה כבייתי.
הוא הכיר אותי טוב מכולם, אני בטוח שהוא יבין אותי.
עמדתי שם, שומע רעשים לא מובנים
"מיקי"
קראתי בחשש וקול מעט רועד.
אני בעצמי רועד,ליבי דופק בחזקה כאשר מיקי מופיע מולי, הוא נראה מופתע.
גבותיו מעוקלות בצורה מפוחדת, הוא הביט בי בצורה המפוחדת ההיא שלו. עיניו סרקו אותי בעוד שאני עומד לחוץ
"אני צריך לדבר אי...-"
אני מתכוון לומר,כשהוא עוצר אותי בפחד, דוחף אותי בחוזקה אל הקיר.
"שקט"
הוא אומר, שם את ידו על שפתיי במטרה להשתיק את קולי,הוא קרוב אליי כל כך..
מה קורה לו?
"ליאו,תקשיב לי,אתה צריך ללכת"
הוא אומר לי, אוחז בגופי בחוזקה.
"אני רוצה לדבר"
אני אומר, קולי שבור, הוא מפחיד אותי
"תלך!",מיקי פוקד עלי.
רעש של צעדים נשמע ברקע,מעורבב עם דיבורים בקולות שונים,משהו נסחב על האדמה, ולפתע אני מבחין בריח של אש.
"מה קורה פה?"
אני שואל בלחץ, אני בהלם לגמרי כשאני שומע סירנה של משטרה
"מיקי?",אני שואל.
מיקי מתרחק ממני במהירות,נותן לי לפסוע אחריו בחשש ללא ידיעה לאן אני הולך.
אנחנו מגיעים לאיזור חשוך ברחוב בו עמדנו.
אם פחדתי שלא ראיתי כלום לפני רגע, עכשיו,כשאני מבחין במה שמולי-
גופי רועד לחלוטין.
חמישה נערים בערך בגילנו, עומדים מכוסים בלכלוך ודם,אוחזים במשהו שנראה כמו גופה.אני מתקרב בצעדים קטנים אל עבר מיקי כשאני מבין מה קורה פה.
הם רצחו מישהו, מיקי וחבורת הפשע שלו.
אני מרגיש דמעות מצטברות בעיניי כשאני מבין שאני בזירת פשע, רגליי בוגדות בי מלזוז
"תברח!"
מיקי כמעט צועק.אני עומד שם, מתנשף בקולניות, מביט על הנערים בורחים להם, איני יכול לזוז.
ולפתע אני רואה אנשים.שלושה,למעשה.
אני פוקח את עיניי בפחד כשאני מבחין במדי המשטרה שעליהם
"אתה"
אחד השוטרים קורא לי, וכשהוא אוחז בכתפי,אני כאילו מתעורר מסיוט.
"זה לא.. אני לא..לא!"
אני לא יודע מה לומר, מבלבל מילים לא ברורות
"מיקי"
אני לוחש בפחד.
מיקי הלך, אני לבד, אני והגופה ושלושה שוטרים.
אחד מהשוטרים אזק אותי, מכניס אותי אל רכב המשטרה.
'אתה עוד תהיה בכלא כמו כולם'
המשפט שכולם אמרו לי מהדהד בראשי.
אני מביט אל החלון, שותק, דמעות שקופות יורדות על לחיי ללא סוף.
"אני אוהב אותך מיקי"
אני אומר, לאוויר, נושם את הרוח שמעיפה את שערי.
אילו הייתי יודע שזו הייתה הפעם האחרונה בה הייתי פוגש ברוח,
הייתי נושם עד שהנשימה האחרונה בחיי הייתה נסחפת עם אותה רוח חמימה.

------
לספר השני שלי תכנסו לעמוד (:
נקרא בשם
"Hey, it's my soul talking"