my freedom

~פרק שישי~

התעוררתי במרפאה של בית הכלא, הייתי פה רק פעם אחת,כשאחד האסירים העיף לי אגרוף וכמעט שבר לי את האף.
"ילד?"
הקול של הרופאה נשמע מעליי
"אח שלך ילד"אמרתי בקול חלוש אך חזק.
פתחתי את עיניי,מוצא את עצמי בחדר עם מיטה עליה אני שוכב.ראשי הסתחרר כשהבנתי למה אני פה.הצעקה,הקול,זה היה מיקי.זה שאחראי על הכליאה שלי,והכי חשוב, זה שאחראי על החופש שלי.זה הזכיר לי את הקעקוע של נואל,אז שאלתי:
"איפה הבחור שאיתי בתא?"
הרופאה הסתכלה עלי בחיוך ,שמחה שאני בסדר.למרות שלא אמור להיות אכפת לה.
"בתא שלכם?!"
היא ספק שאלה ספק אמרה,את מה שכבר היה ברור.כן,זה קורה שאני שואל שאלות עם תשובה ברורה...
אני מניח שציפיתי לראות אותו איתי, פתטי.
"מה קרה שהתעלפת?"
הרופאה שאלה,מכינה מחט.
לא ברור למה.
"ראיתי מישהו,לא משהו חשוב",אמרתי.
מרגיש את ליבי מתכווץ לזכרון המראה שלו, הוא השתנה.
לא אכפת לי אם לטובה או לרעה,לא אכפת לי ממנו,טיפש.
"אני לוקחת לך דם כדי לבדוק מה המצב שלך,בסדר?"
הרופאה שאלה מתקרבת אלי, אני לא מפחד ממחטים אז הנהנתי לחיוב,נותן לה לדקור את גופי.
"יש לך שעתיים לנוח,יביאו לך אוכל לתא,אתה צריך לאכול ולשתות, להתראות"
הרופאה אמרה ואני קם,הולך לתא, מתפלל בליבי לא לראות את האחד שמירר את חיי..
ואז כאילו השטן בכבודו ובעצמו ביטל את תפילותיי-
ראיתי אותו.
נעמד מולי עם החיוך הרשע שלו,חיוך מגעיל,חולני.
"תראו תראו, ליאו!"
קולו המגעיל נשמע,הוא יורק את שמי, כאילו את חיי.
"מה אתה רוצה?"
אני שואל,מסתכל אל תוך עיניו השחורות,שחורות כמו ליבו.הוא מגעיל אותי.צמרמורת של פחד וגועל עוברת בגופי,אך אני לא נותן לו לראות את הסלידה שלי ממנו.
"רק אומר שלום לחבר ותיק",הוא אומר.
החיוך המזוייף לא יורד לו מהפרצוף.
"אני לא חבר שלך!",אני ממהר לומר.
טיפש,אני אעדיף למות ולא להיות חבר שלו.
"למה ככה ליאו?"
הוא שואל עושה חיקוי של מבט נעלב, הוא שחקן גרוע.מעניין שאז,האמנתי לו....
"תגיד אתה עושה את עצמך,או שאתה באמת חושב שסלחתי לך?"
שאלתי בערסיות,שילך,תועבה.
הוא כבר לא מפחיד אותי, אבל אני שונא אותו,כאילו שונא את עצמי על שאיי פעם חיבבתי אותו.
"תראה ליאו,אני מצטער.."
הוא אומר,אני קוטע אותו.משליך את אגרופי על פניו, הוא מעז להתנצל? הוא אחראי לזה שאני פה והוא מעז להתנצל? לעמוד מולי ולהגיד שהוא לא התכוון? החיים שלי נלקחו בגללו, שום דבר שיגיד לא יכפה על זה.
פעם עוד נהגתי לחשוב שהוא יגיד את האמת ואני אשתחרר,אבל עכשיו כשהוא בכלא מי יאמין לו?כלב מסריח,שימות,שייתאדה.
"שתוק!לקחת ממני הכל,שלא תעז להתנצל.אתה מגעיל אותי,כל חלק וחלק בך, אני שונא אותך"
צעקתי את מילותיי, מטיח אותן בו, מרביץ לו שוב ושוב.
הוא נותן לי,מה יש לו?
"ליאו,אני עשיתי טעות"
הוא אומר.רעש הסוהרים המתקרבים נשמע,אני עוזב אותו,שלא יראו אותי מכה אותו,אני עלול להסתבך בגללו, שוב.
"בהחלט,ועכשיו אני מבקש מימך מיקי, תתרחק מימני, אני לא רוצה לראות אותך שוב"
אני צועק,מתרחק מימנו,מתחנן אל השטן שלא יפגיש בנינו שוב.
"ליאו,אתה בסדר?"
נואל שואל אותי,דאגה נשמעת בקולו.
"כן,אני הולך לישון"
אני אומר.תשוש מכל היום הזה שרק התחיל
"בסדר",הוא אומר.
חוזר לקול האדיש שלו,ונשען על הסורגים של התא, מסתכל עלי.
הכעס ברגע נעלם ממני כשאני מביט אל תוך עיניו,הוא יפה,אני מיד נזכר במה שקרה הבוקר במלתחות וחיוך נמרח על שפתיי.
"על מה אתה חושב?"
הוא שואל מסתכל עלי,חצי גופו שעון על הסורגים וידיו מסדרות את שערותיו לקוקו מעט הדוק יותר
"עלייך"
אני אומר בישירות, אוהב את המבט התוהה שלו, אני גורם לו להרהר.
"מה אתה חושב עלי?"
הוא שואל, קולו שקט ועמוק, מהפנט אותי
"אתה חודר למחשבותיי?!"
אני שואל במבט תוהה
"אתה רוצה שאחדור למקום אחר?"
הוא שואל והחיוך המפלרטט שלו מיד מתגלה מחדש, אוי כמה שאני אוהב אותו,
את החיוך כמובן.
"סוטה!"
אני אומר, מגחך.
"לא רצית לישון?"
הוא שואל,מביט עלי בתחמנות
"כן.לילה טוב"
אני אומר,יודע שזה צהריים,אבל לא מוצא דבר אחר לומר.
התקשתי להרדם כשידעתי שמבטו עלי,כשרעש של מיטה זזה נשמע הבנתי שהוא עלה למיטה,יכולתי להרדם.נופל אל השינה,לא רוצה לקום מימנה,
לעולם.