"אלכס, אני מבקשת ממך. אל תאבק באדון, אין לנו איך לשלם את המשכנתא.. בבקשה תלך איתו" אמרה אימו במבט ריק, שיער הסיבה שלה היה ניכר על ראשה, עורה היה מלא קמטים ועל גופה הייתה כותונת שהייתה עשויה מהבדים המעטים שהצליחה להניח עליהם את ידה. אלכס שעמד שם מול אימו לא האמין למה ששמע, אימו יחידתו, האישה שגידלה אותו כל השנים לאהוב ולתת גם כשאין, מוכרת אותו בשביל קורת גג, אימו ידעה שאם לא הייתה מוכרת אותו הם היו נזרקים לרחוב ושאלכס היה עושה הכל בשבילה אבל זה לא מה שהיא רצתה מילד בן 10. אלכס עמד מולה עם עיניים דומעות "אמא... בבקשה..אל תתני להם לקחת אותי" הוא אמר בקול מתחנן, דמעה אחת החלה לזלוג מעיניו ואחריה כבר שאר הדמעות. אלכס שנא לבכות, הוא תמיד ניסה לשמור את הכל בפנים, כדי להקל על אמא שלו, גם כשרכב על אופניים או כשהוא רב עם ילדים אחרים, אלכס מעולם לא הראה סימני בכי, אבל לראות את אימו מוותרת עליו ככה זה שבר אותו. "אמאאא!!!!" צעק אלכס בזמן שהמלקטים אחזו בזרועותיו הקטנות וגררו אותו מביתו. אלכס ראה את דמות אימו מתרחקת ומתרחקת כשהיא סוגרת עליו את דלת ביתה אף מלקט לא אמר מילה.
"אהההההה" צרח אלכס כשהבין שכל זה היה רק חלום אבל לא בדיוק חלום, הפסיכולוג שלו תמיד הסביר לו שלפעמים החלומות שלנו זה מקרים וזיכרונות שהמוח מדחיק לתת מודע ורק כשמוח ישן הם יוצאים. זיעה קרה ירדה במורד לחיו "רותם בטח יישן.. אני אלך לשטוף פנים" אמר אלכס לעצמו וקם מהמיטה. ביטנו של אלכס השמיעה רעשים שהעלו גיחוך על שפתיו של הנער. הוא הלך בצעדים קלילים לכיוון המקלחת כשהוא חושב לעצמו מה הוא מבשל לארוחת בוקר. אלכס נעמד מול הכיור והמראה, פותח את הברז לכיוון המים הקרים, והחל לרחוץ את פניו, כשסיים הוא נשאר לעמוד מול המראה בוחן איך טיפות המים זולגות ממצחו הצר לכיוון אפו הקטן ומשם לכיוון שפתיו הבשרניות והורודות, הוא הטה את ראשו לצד ימין כדי לבחון את קו הלסת עם קווי מתאר מאוד ברורים וחדים עם עצמות לחיים שטיפה בלטו, רותם תמיד אמר לו שהוא אוהב לצבוט לו הלחיים בגלל זה. אלכס ניגב את פניו מהמים הולך להתלבש, הוא הוציא מהמזוודה סקיני ג'ינס בצבע שחור וחולצה של פומה בצבע כחול ואת נעלי הספורט האהובות שלו, אמא של רותם קנתה לו אותם אחרי שהרס לרותם את שלו בגלל כל האימונים שהוא עשה. אלכס חייך לעצמו חיוך קטן וארנבי למראה הנעליים שלו. אלכס מיהר להתלבש ולרדת למטה להכין ארוחת בוקר, כשירד למטה הוא גילה את רותם עם ג'ינס נגמח בצבע חאקי שהוא תמיד אוהב ללבוש כשפלג גופו העליון מחוסר חולצה על גופו של רותם היה קעקוע אחד של פיניקס על הגב, כמו הסמל של האוניברסיטה בה הם לומדים רק הקעקוע כל גבו של רותם היה מסיבות אחרות לגמרי. ראש הפיניקס הגיע כמעט לעורף שלו,גופו הלך לאורך עמוד השדרה של רותם והכנפיים לצדדים מחבקות את שרירי הגב, הזנב הסטרח לכיוון הגב התחתון ועצם הזנב של רותם. הפיניקס היה צבוע בצבעי אש חמים. אלכס תמיד אמר שזה אחד הקעקועים המרשימים ביותר שראה בחייו. "מה אתה מכין רותם?" שאל אותו אלכס לא בטוח אם יקבל תשובה בשלב זה של הבישולים, אבל הריח היה מעולה, ריח של טוסט פיצה. שני הבנים למדו לבשל מאמא של רותם שתמיד דאגה שיסתכלו וילמדו. "טוסט פיצה" ענה רותם עם חיוך ענק על הפנים כשהוא מסתובב לכיוון אלכס ומושיט לו טוסט אחד בצלחת לבנה עם עיטורים של פרחים מסביב. אלכס נשף קצת על הטוסט שקיבל מרותם ואז נגס בו.
"אלכס..." נשמעה הלחישה המסתורית ליד אוזנו של אלכס, זה הקפיץ את אלכס והוא כמעט הפיל את הטוסט שרותם הכין לו על הרצפה, אלכס הסתובב אחורנית ובא לקלל את מי שלחש לו באוזן ככה לכמעט גרם לו להפיל את האוכל שלו אבל לא היה אף אחד מאחוריו. אלכס חזר לאכול את הטוסט. "אתה מתכוון לבהות בי כל היום?" שאל אלכס בין ביס לביס כשהוא מנסה לא ליישר מבט עם רותם שהשעין את פלג גופו העליון על האי משייש שהיה באמצע המטבח. "אני רק נהנה לראות אנשים שנהנים מהאוכל שלי" אמר בהלצה, "אגב, תגיד.. מה היו הצעקות שלך בלילה?" שאל רותם כדרך אגב, בידיעה שלא באמת יקבל תשובה וגם אם יקבל זה יהיה התושבות הקבועות של אלכס, תשובות שהוא עונה מרגע שדרך בביתם. אלכס השפיל את מבטו מובך מהעובדה שהזיכרונות שלו משתלטים עליו ומחזירים אותו אחורה לתקופות חשוכות. "סיוטים" הוא ענה לפתע, המום מהתשובה של עצמו והכנות שיצאה ממנו. רותם עמד מולו עם חיוך רחב ופרש את ידיו הארוכות לצדדים והלך לחבק את חברו הטוב שסופסוף התחיל להפתח אליו. רותם לא שאל עוד שאלות כמו, סיוטים ממה או מה היה שם, הוא רק שמח שחברו התחיל לשתף אותו במה שעובר עליו. אלכס מיהר להדוף את רותם ממנו חיבוקים ומגע עוררו בו בחילה. אלכס נלחם בזיכרון שרצה לפרוץ החוצה. הוא לקח נשימה עמוקה וקיווה שמשהו יגרור את הזיכרון חזרה למקום שממנו בא, לתת מודע. רותם נסוג אחורה לא מבין למה חברו הדף אותו עכשיו מחיבוק, אלכס אהב חיבוקים אבל זה היה לפני שלקחו אותו מביתו. "אני מצטער.. אני לא יכול עם חיבוקים כרגע" אמר אלכס בטון מתנצל ונמלט מהאזור. אלכס ברח לכיוון החצר האחורית, להתבונן בורדים ששתל עבור כל בחורה ובחורה שאי פעם קבר. לרוב לא היו מוכרים בנים, אלכס היה בין המקרים הבודדים בכפר בהם מכרו בנים, רוב הבנים שנמכרו לא שרדו את השהות שלהם גופותיהם נשרפו במשרפה שנמצאת באחד המרתפים באחוזה. "הם עדיין פה.." אמר אלכס בחיוך כשהגיע לחצר האחורית, כל הורדים האדומים עמדו זקופים ואיתנים, אחד ליד השני. אדומים מאי פעם, לצד מה שהיה פעם גומות שהסתירו גופות באדמה. אלכס לקח משפך והשקה את הורדים. זיכרון חלף במוחו של אלכס.
"נער גופות!" צעק לו אחד המשרתים באחוזה, המשרת היה אדם זקן וכחוש בלי הרבה שיער על הראש ומשקפיים עבים על האף הנשרי שלו, אלכס מיהר לכיוון המשרת בלי לשאול יותר מדי שאלות. כשקוראים לו, זה סימן שאחת הנערות שהביאו לא יכלה להתמודד עם מה שעברה או שלקחה מנת יתר של אלכוהול או סמים ולא הצילו אותה בזמן. אלכס ניזהר על הפקעת של הורד שהייתה לו בכיס כדי שיוכל לשתול אותה בראש הגומה שחפר בשביל לקבור את הגופות. הוא הרים את הבחורה הצעירה על כתפיו, גופה היה צנום יותר משלו והיה אפשר להבחין בעצמות דרך העור הדק שלה, זה היה נראה כאילו היא עומדת להשבר עם כל תנועה לא נכונה שלו. שיערה הבלונדיני כיסה את פניה, אלכס תמיד העדיף לא להסתכל להן בפנים בשביל שהן לא יחרטו לו בזיכרון. "קדימה נער גופות" גער בו המשרת שלא ציפה לשום תשובה מאלכס הקטן וישר דחק בו עם ידו ללכת לכיוון החצר האחורית. אלכס מיהר אחריו עם הגופה בעודו מנסה לשמור על שיווי משקל ולשמור על הפקעת שלא תיפול מכיסו, עבודות אחרות מחוץ לתחום הפעולה שלך היה אסור בקרב האחוזה, לכל אחד הייתה עבודה משלו. בזכות אלכס הרבה בנות הפיצו שמועות שאם הן מתות באחוזה הן הופכות לורדים יפים. זה היה המעט שיכל לעשות בשביל אותן בנות.
"אלכס!" צעק קול מאחוריו, אלכס מהר ניער את ראשו מהזיכרון שהציף אותו ומיהר לנגב את הדממה שזלגה לה על לחיו, הוא הסתובב אחורה וגילה את רותם שרץ לכיוונו. "היי, אחי אתה בסדר?" רותם שאל אותו במבט מודאג, "כ..כן" ענה אלכס בחצי חשש, הוא לא אהב לדבר על מה שעבר באחוזה הזאת. מנסה לא ליישר מבט עם רותם "הגינה פה ממש יפה.." אמר רותם כדי לשנות נושא מהאווירה הקודרת שהיו בה. "כן... היה חשוב לבעל המקום שלפחות פה יהיה ירוק וחי" שיקר אלכס, האמת? זה לא היה שקר מוחלט, לאלכס היה מאוד חשוב שהמקום שאליו כל הבנות הולכות יהיה נעים ומזמין ולא קודר ומסריח מגופות. העצים סימלו את הבנות המבוגרות יותר שנמכרו למיליארדר, הורדים לצעירות שבניהן, והדשא שנשתל היה בשביל לכסות על הגומות שנחפרו. כל פעם שאלכס סיים שורה של גומות, אחרי שכיסה אותן הוא שתל דשא, את הזרעים לדשא הוא גנב מהגנן שטיפח את קדמת האחוזה, עם עצי אשוח, הרבה דשא, ופרחים עונתיים. "ממש יפה פה.." אמר רותם בחיוך. "מאוד" הסכים אלכס ושניהם נכנסו פנימה, כשאלכס עצר לרגע, ממגע פתאומי על כתפו, הוא היה בטוח שהרגיש יד קטנה נוגעת בכתפו השמאלית. "הכל בסדר אלכס?" שאל רותם בפליאה כשהבין שאלכס עצר מאחוריו," כן..סתם הייתי בטוח שיש מישהו מאחורי, בטח דמיינתי" ענה אלכס ונכנס פנימה, לא נותן לרותם הזדמנות לענות. האמת? גם לא היה ממש על מה.
