בין קודש לחול

פרק 1

The less I know the better - Tame Impala

פרק 1:
שקד

חם לי. כל-כך חם לי.
אני עומדת עם הידיים והראש צמודים לכותל, מכניסה פתק קטן לתוך החריצים, מנסה לא להפיל פתקים אחרים. אני שונאת להיות במקומות שלא נוח לי בהם, אבל בשביל אחותי אסתי אני אעשה הכל.
אסתי עברה גיהנום עלי אדמות בשלוש השנים האחרונות. היא ובעלה, אורי, ניסו להיכנס להריון עוד מלפני וזה. והם אכן הצליחו, אבל התינוק נפל בהפלה טבעית חודשיים אחרי הבשורה המשמחת. יאמר לזכותה של אחותי שהיא לא שקעה בדכאון אפילו לא לרגע. טוב, היא שקעה בזה קצת. אבל התאפסה על עצמה במהירות שיא והיא ובעלה מיד התחילו לעבוד שוב על ילד. אחרי שלוש שנים קשות מנשוא, רופאים, הזרקות וטיפולים - אסתי נקלטה. ההריון בסיכון גבוה וככה גם לחץ הדם של כולנו - גבוה מאוד. אסתי הפרנואידית משאירה אותי ואת אורי קרובים אליה כמה שאפשר, ואנחנו מפקחים עליה במשמרות. הרי אין עוד אחד חוץ מאיתנו שיעשה את זה, אנחנו המשפחה היחידה אחד של השני. אם אסתי בלחץ, כולנו בלחץ. ובמצבים קשים עושים צעדים קשים.
אז הנה אני כאן, בכותל המערבי של ירושלים, מתפללת לאלוהים שישמור על אחותי.
"אלוהים, אתה יודע שאני בדרך כלל לא מבקשת ממך דברים, אבל אתה יודע שאסתי בהריון, נכון? ואתה יודע שהעובר בסיכון, נכון? ברור שאתה יודע. באתי לפה לבקש ממך שתשמור על אסתי, על הילד שבתוכה, שתשאיר אותם בריאים ושלמים. אתה יודע כמה אסתי רצתה ילד, אל תהרוס לה, היא כל-כך מאושרת. בבקשה, אלוהים, רק תשמור עליהם," אני לוחשת לעבר הקיר, ומשחילה בכוח את הפתק הקטן עם הבקשה שלי בין חריצי הקיר הגדול, אני נושמת עמוק ומתחילה ללכת אחורנית לכיוון היציאה מהכותל.
תבינו, אני לא המאמינה הכי גדולה, בואו נגיד ככה. אבל בשביל אחותי אני אעשה הכל. גם אם זה אומר לשים על עצמי שכבות של בגדים צנועים שנייה לפני שנגמר הקיץ ולהזיע כמו חמור. אני נשבעת, אני מזיעה יותר משהזעתי בחיי עם הבגדים הארוכים ואני מתפללת שאין לי עיגולי זיעה על כל הגוף, למרות שלא היה לי ספק בכלל שהחום של חודש אוקטובר יודע בדיוק איך לגרום לי להזיע.
אני יוצאת מרחבת הכותל בסופו של דבר, נדחסת בין ערימות של אנשים שמזיעים לא פחות ממני.
אני מנסה לרוץ ולהגיע כמה שיותר מהר לתחנת הרכבת הקלה הקרובה, לעלות על הרכבת הראשונה לתחנה המרכזית שמגיעה ולקחת אוטובוס ישיר לרמת גן כמה שיותר מהר, אני לא שורדת עוד דקה בבגדים כאלה בחום הזה.
אל תדאגו, אני מצליחה להגיע לרכבת הקלה, אולי מתנשפת ואיכשהו מזיעה אפילו יותר, אבל מצליחה.
אני אוחזת בידית האחיזה שמעל ראשי כדי לאזן את עצמי, כמובן שבדקתי לפני זה שאין לי עיגולי זיעה, מה חשבתם?
אבל מסתבר שידית האחיזה לא עוזרת כל-כך כשהרכבת נעצרת בפתאומיות ואת נוחתת על מישהו זר ומסכן וכמעט מפילה אותו יחד עם הכבוד העצמי שלך.
הזר המסכן עוזר לי להתרומם ומרים את עצמו. אני מבחינה בנייד שלו שנפל על רצפת הרכבת אז אני מתכופפת כדי להרים אותו.
המסך נדלק ומולי מופיעה תמונה של ילד קטן עם שיער חום מתולתל, עיניים חומות נוצצות וחיוך מתוק עם גומות. אני מחייכת לעצמי כשאני מתסכלת על התמונה. הילד ההוא היה כזה חמוד שגם אתן הייתן מחייכות, אני בטוחה. הושטתי לזר את ניידו והוא חייך לאות תודה.
"תודה." קולו של הזר בוקע. אני שומעת קצת מבטא אמריקאי, מנסה להבין את ההקשר בין המבטא לבגדים שהוא לובש. הבחור הזר שמולי לבש בגדים מהמגזר החרדי בשחור-לבן, או כמו שאורי קורא להם- "פינגווין". 
אני מרימה את מבטי אליו, פוגשת זוג עיניים חומות שפשוט לא הצלחתי להתנתק מהן, הרגשתי אירוניה ברגע שהתפללתי שלא ישים לב שאני בוהה בו כבר חמש דקות בלי לדבר. 
"אין על מה." אני מצליחה לדבר בסופו של דבר.