בין קודש לחול

פרק 6

You're so cold - Two Feet

פרק 6:
שקד

ובכן, השעה כבר אחת בלילה ושנינו אחרי עוד הרבה שירים מדהימים של להקות רוק מלפני יותר משלושים שנה, נתן ואני יושבים על הספה בסלון ביתו, מתנשפים מיותר מידי צעדי ריקוד לערב אחד.
לא, לא פספסתם שום דבר, רק רקדנו, אני נשבעת!
"אם כבר את פה, את רוצה לבוא איתי לאיזה בר חדש שהכרתי קרוב לפה?" נתן שובר את השתיקה, כהרגלו.
"לא אוהבת מועדונים, לא הסטייל שלי." אני מושכת בכתפיי ורואה את מבטו של נתן נופל מעט, "התכוונתי רק לבר, את הוספת את עניין המועדון והריקודים ואת בטח מתכוונת שזה לא ברמה שלך," הוא קורץ בפלרטטנות ואני צוחקת, "זה לא נכון, הייתי שמחה ללכת לבר, אבל אני פשוט מעדיפה להישאר כאן," אני מנמקת והוא מהמהם.
"אם את רוצה, את יכולה להישאר לישון כאן, יש חדר אורחים פנוי ואני אתן לך חולצה שלי ש...כנראה תראה עלייך כמו שמלה." מה שנתן לא יודע שזה שאני מתה על חולצות ארוכות, "אני אשמח, לא הייתי רוצה לחזור הביתה בשעות האלה, תודה," אני מסכימה להצעתו.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב מאוחרת מאוד בביתו של נתן, הוא מבשל פסטה ואני אוכלת אותה במהירות משום שגוועתי ברעב. לאחר מכן נתן מפנה לי את המקלחת, אני מתקלחת ולובשת חולצה ארוכה שהביא לי ואת זוג התחתונים שהיו עלי מקודם. אני מקווה שזה לא יעורר מבוכה לצד נתן שכל מה שאני לובשת זה חולצה ותחתונים, הוא פשוט לא צפוי.
נתן מראה לי את חדר האורחים בביתו, אני לא שמה לב לשום פרט חוץ ממיטת העץ הזוגית והמזמינה במרכז החדר. ישר כשאני נשכבת עליה אני שוקעת בשינה.

השעה 3:57 ואני בוהה בתקרה החשוכה בחדר האורחים של נתן. ולמה אני לא ישנה? אני לא יודעת, אבל אני יודעת שלא ארדם שוב. אני קמה מהמיטה, מפהקת ומחליטה ללכת למטבח להכין לעצמי קפה.
אני הולכת בצעדים קטנים ושקטים אל המטבח, מכינה לעצמי כוס קפה ומנסה לעשות כמה שפחות רעש ולא להעיר את נתן, חוזרת אל חדר האורחים ומחליטה לעבור על התמונות שצילמתי, לראות אם צריך לצלם משהו מחדש או למחוק תמונות עודפות.
אני מרפרפת על התמונות, מוחקת את הגרועות וממשיכה הלאה עד שאני עוצרת, מוצאת תמונה מדהימה שלא הייתה אמורה להיות בכלל.
נתן, מביט אל הדפים בשולחנו בחיוך של אבא גאה, נשען עם מפרקי ידיו על השולחן וחושף את הורידים בזרועותיו. החלון הפתוח מאחוריו נתן לקרני אור שובבות לחדור אל החלל ולהדגיש את חיוכו וזיו פניו של נתן. בחיי, לתמונה הזאת מגיע מקום על שער של מגזין נחשק.
אני מחייכת לעצמי וממשיכה לעבור על התמונות עד שהן נגמרות, כשהשמש כבר באמצע זריחתה.
אני יוצאת מן חדר האורחים להכין לי כוס קפה נוספת, מוצאת את נתן מנגב את שיערו הרטוב תוך כדי הליכה אל המטבח. המגבת מכסה את פניו והוא נתקל בי, נבהל ומוריד את המגבת מפניו.
"בוקר טוב," הוא אומר בחיוך ומסמן בידו שאכנס לפניו למטבח, "בוקר טוב," אני משיבה, נכנסת למטבח ומכינה לעצמי קפה.
"איך עבר הלילה?" הוא שואל, "מוזר," אני עונה והוא מחמיץ את פניו באי הבנה, "התעוררתי בארבע לפנות בוקר ולא יכולתי להרדם," אני מסבירה ונתן מהנהן בראשו כמבין.
"ואיך עבר עלייך הלילה?" אני מסתקרנת, "אחלה," הוא מחייך ואחריו גם אני. נתן שולף מאחת המגירות במטבח מספר קופסאות פלסטיק מלאות בעוגיות קנויות, "תאכלי משהו, הגוף שלך צריך סוכר אחרי הלילה שעברת." נתן מביט בי בדאגה ומקרב לעברי את העוגיות, אני מחייכת ולוקחת לעצמי כמה שנראות טעימות ואוכלת בשקט.
"אכפת לך שאעבור על התמונות במצלמה?" נתן שואל ואני מנידה בראשי, הוא מחייך והולך לחדר האורחים לקחת את המצלמה. 
הוא חוזר ומתיישב על הספה בסלון ואני הולכת להתיישב לצידו, הוא מרפרף על התמונות ונעצר על התמונה שלו כשהוא מביט על הדפים בחיוך, כן, התמונה ששווה שער במגזין. הוא מחייך לעצמו ואז לעברי, "תמשיך, יש עוד מלא תמונות טובות," אני מחייכת בחזרה והוא חוזר להביט במצלמה.
נתן מעביר את התמונות שהוא רוצה אל המחשב שמונח על המזנון בסלון ושולח אותן למי שצריך. "צירפת גם את התמונה שלך," אני אומרת בפליאה, "כן, היא באמת תמונה טובה, אני לא אוותר עליה, הכשרון שלך כצלמת טמון בה בהחלט," הוא עונה ברצינות וניצוץ חולף בעיניו.
בנות, לא לצרוח, הוא מדהים ואני יודעת את זה, אבל לא צריך להנמס כמו חמאה בשמש.
"תודה," אני ממלמלת ומחייכת בפעם המי-יודע-כמה היום.
אני מביטה בתחתית מסך המחשב של נתן, רואה שהשעה כבר כמעט שמונה בבוקר ושזה יום שישי ואני לא בשיא הבישולים לשם שינוי.
"שיט," אני לוחשת ומעבירה יד בשיערי ומעבירה מבט לנתן, "נתן, אתה יכול בבקשה להקפיץ אותי לתחנה המרכזית? היום יום שישי ואני חייבת להתחיל לבשל לקידוש," אני מבקשת במהירות, "בטח, נתארגן ונצא." נתן ממלמל במהירות והולך מהר להתארגן, נראה כי גם לו זה נושא חשוב.

כעבור עשרים דקות אנחנו כבר בחניון של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
"את רוצה שאסיע אותך הביתה? אני אגיע הרבה יותר מהר מהאוטובוס, בהבטחה." נתן שואל, דאגה נכרת בעיניו. "כן, תודה, אני אשמח," אני מחייכת חיוך רחב. נתן מתניע מחדש את מכוניתו ויוצא לכיוון ביתי ברמת גן.
"עם מי את עושה קידוש הערב?" הוא שואל ומביט על הכביש, "עם אחותי הבכורה, בעלה והילדים," אני משיבה, "עם מי אתה עושה קידוש?" הסקרנות עולה בי.
"עם כל האחים והאחיות שלי, בני הזוג וילדיהם וההורים שלי, כמובן," הוא השיב והמהמתי להבנה, "ואת עדיין צריכה לבוא איתי לבר החדש, אמרת שתשמחי לבוא." נתן קורץ לי דרך המראה הקדמית, "בסדר, אני אשמח לבוא איתך," אני צוחקת, יודעת שאם אני לא אסכים הוא לא ישחרר.
"טוב, אם כך, אני אנצל את ההזדמנות של הבר ואשכר אותך עד שתגלי לי את סודות הצילום שלך," הוא מחייך בזדון ואני מחייכת, "בכל אופן, מה את אומרת על יום ראשון בערב? אני אאסוף אותך עם מונית?" הוא שואל ותוך כדי בולם את מכוניתו בכניסה לבניין מגוריי. "כן, זה יהיה מעולה," אני מחייכת ויוצאת מדלת המכונית. "אחלה, שבת שלום." נתן מאחל ונוסע עוד לפני שיכולתי להשיב לו.

"בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת." אוּרי, בעלה של אחותי, אסתי, מסיים לברך. "אמן". כולנו עונים לו, הוא לוגם מן היין ומעביר את הכוס מאחד לשני מהגדול ביותר לקטן ביותר. אסתי ואני מתחילות להניח על השולחן את כל האוכל ומתיישבות עם כולם לאכול.
"שקדי, יש חדש עם העבודה? החברים?" אורי שואל, אני בולעת את חתיכת העוף שבפי ומחייכת, "לא, שום דבר חדש, הכל כרגיל." הוא מחייך לעברי וחוזר לאכול. 
אני מביטה באסתי מניקה את הבן הקטן שכבר הספיק להיוולד לפני שבוע, עמית, מחייכת באושר ושמחה על החיים שבנתה לעצמה.
"יש בחור חדש באופק?" היא שואלת ואני נחנקת מהקוסקוס, לוגמת מהמים ורואה את אחותי מחייכת אלי בזחיחות. חתיכת מעצבנת.
"לא. דווקא לא, הכל רגוע אצלי." אני מחייכת, מנסה להשתיק את כל הגוף שלי והמחשבות שצועקות 'נתן!'.
"אנחנו עוד נראה." אסתי מניחה לי, בערך. וחוזרת להניק את התינוק הכי מתוק שראיתי בחיי.

זה היה כבר יום ראשון בערב, נתן בדרך לביתי ואני אוספת את שיערי החום לקוקו גבוה. שישי ושבת עברו כהרף עין, העברתי אותם בקריאה מרובה של ספרים והשלמה של שעות שינה שחסרו לי מאוד.
אני שומעת את המונית צופרת מתחת לבניין. אני לוקחת את הנייד שלי, ארנק ומפתח, מביטה במראה במסדרון עוד פעם אחרונה. נראית טוב! אני חושבת לעצמי ויוצאת מהבית. אני נועלת את הדלת ויורדת במעלית, יוצאת ממנה ומפתח הבניין ומביטה בנתן שנשען על המונית, נראה כמו סצנה מסרט מהאייטיז.
מוכנות לזה בנות? מקווה שכן, אבל כדאי שתדליקו את המזגנים כי נהיה פה לוהט!
נתן לבוש בחולצת טריקו לבנה צמודה שמבליטה את כל השרירים שלו, מכנס ג׳ינס כהה ונעליים שחורות. הוא קורץ ומעביר יד בשיערו השחור. אלוהים שבשמיים. 
"את נראית מדהים." נתן מחייך ומביט באיטיות על כל גופי, בדיוק כמו שעשיתי לפניו. לבשתי חולצה שחורה עם הדפס, חצאית עור צמודה שחורה ומגפי עקב. "תודה, גם אתה," אני מחייכת ואנחנו נכנסים למכונית.
היי, אל תדאגו בנות, הכל בשליטה, היד שלי עדיין על הדופק, אך הדופק עולה.