בין קודש לחול

פרק 3

Drunk - Ed Sheeran
פרק 3:
שקד

אני ונתן יושבים באיזה בית קפה בטיילת של תל אביב, אוכלים ולא מנהלים שיחה. ולמה? כי נתן תקוע בתוך הטלפון שלו ולא מרים את העיניים מהמסך, אני בהלם שהוא הצליח לאכול משהו ככה.
אני מכחכחת בגרוני, מנסה למשוך את תשומת ליבו, אבל החוצפן והאגוצנטרי שמתייחס רק לעצמו ממשיך להתעסק בנייד שלו שנראה לי לרגע כמו משהו שכיף מאוד לרסק.
"נתן," אני קוראת בשמו, סוף סוף הוא מישר את מבטו אלי, "מה יש לך?" אני שואלת, אולי קצת בכעס. מה יש בטלפון הנייד שלו שיותר חשוב ממני?
נתן צוחק, פשוט צוחק! למה הוא צוחק לעזאזל?
"חיכיתי שתשאלי את זה, את פקעת סבלנות קטנה, חיכיתי מתי האגו שלך לא יתן לזה שלא יתייחסו אלייך ופשוט תצאי מדעתך." נתן צוחק בקול גדול, אני חושבת שהפנים שלי היו יותר אדומות מגמבה טרייה.
"אם אתה חושב שאני באתי לפה כדי להנות מחברתך, אז אתה טועה ובגדול. אני רעבה אז ניצלתי את ההזדמנות. אבל האופן שאתה לא מכבד אותי וזה שאתה יושב מולי ומתעסק בכל דבר שהוא לא אני או אפילו הצלחת שלך זה לא מכבד בעליל. אם חשבת שאני אעזור לך לצלם עוד פעם אז אתה יכול לקפוץ לי, נתן," אני מסיימת את הנאום שלי ברגליים רוטטות מעצבים. אני מטיחה שטר של מאה שקלים על השולחן והולכת במהירות, אני שומעת את הצעדים של נתן מאחורי ומגבירה את קצב הליכתי, מצטערת שבכלל באתי לראות אותו היום. אין לי מושג לאן אני הולכת אבל רציתי ללכת לכל מקום רק לא לידו.
"שקד." נתן צעק מאחורי, "שקד, אני מצטער, לא רציתי לפגוע בך." הוא ממשיך לצעוק, אני נעצרת ומביטה לצדדים, שמה לב שהוא בכלל במכוניתו בכביש לידי ומי שהלך מאחורי היה סתם אדם זר. "תיכנסי כבר למכונית, אני אסיע אותך הביתה." נתן מצפצף, אני נאנחת ונכנסת למכונית, מתיישבת לידו.
"תקשיבי, לא רציתי לעצבן אותך באמת, רק רציתי לבחון את התגובות שלך. אני לא נהנה מהעצבים שלך, למרות שזה די מצחיק, כן?" הוא עוצר לרגע בדבריו מוריד את החיוך הזחוח שעל פניו, מביט בי לרגע וחוזר להביט בכביש, "אפשר שנתחיל הכל מהתחלה? בלי דיבור מעצבן, בלי תכסיסים, בלי עצבים מיותרים ונתנהג כמו אנשים מבוגרים. מה את אומרת?" נתן שואל, אני לא עונה כי אני צריכה קצת לחשוב, הרוח החזקה שנכנסת מחלון המכונית הפתוח, מעיפה את שערי אחורנית ומרעננת את פני והיא קצת מקלה על החום של תל אביב.
אני מעט מופתעת בתוכי, הוא מתנצל, רוצה להתחיל מהתחלה וסוף-סוף שואל מהי דעתי בעניין. אבל אני חייבת להיות עם יד על הדופק, לשים לב למה שקורה כדי שלא יעשה לי תכסיס כזה או אחר. אני לא סומכת עליו, ולמרות זאת. משהו בו מסקרן אותי. מצד אחד תחושות הבטן שלי אומרות שאני צריכה להתרחק ממנו כמה שיותר, ומצד שני הלב שלי רוצה להבין למה אני מרגישה ככה.
"או-קיי, אני מסכימה. אבל בפעם הבאה שתתייחס אלי בזלזול אני אקום ואלך," אני קובעת בטון מאיים ונתן מהנהן בראשו במהירות כמו כלב, "כל מה שתגידי, שקד." נתן משיב במהירות. 
אני נותנת לו את הכתובת שלי ואנחנו ממשיכים לנסוע. שאר הנסיעה הביתה התנהלה בשקט מופתי, ניצלתי את הזמן להביט בנתן משום שהפעם הוא היה לבוש שונה, משוחרר יותר. חולצת טריקו לבנה קצרה ומעליה עליונית משבצות פתוחה, לא יכולתי לנחש לעולם שהוא מסורתי בלי הכיפה הסרוגה שנחה על ראשו. אהבתי את המראה המשוחרר יותר של נתן, בלי הבגדים השחורים שמשייכים אותו לקטגוריה ברורה בעולם הדתי. נתן לבש מה שרצה והתנהג כפי שבחר, המדען התל-אביבי עם הכיפה הסרוגה הוא מסקרן יותר משחשבתי.
"הגענו." נתן קטע את מחשבותיי כשחנה בכניסה לבניין בו אני גרה ברמת גן, "תודה," אמרתי בחיוך והתרתי את החגורה, יצאתי מן מכוניתו של נתן וחייכתי לעברו כשהלכתי לכיוון הכניסה לבניין. שמעתי מאחורי את נתן נוסע, נדתי בראשי כלא מאמינה למה שקרה היום ונכנסתי לבניין מגוריי. כשהגעתי לדירתי שמתי לב שהמצלמה שלי לא עליי, אני כל-כך חסרת מזל.
התקשרתי לנתן.
"היי, נתן," אמרתי במהירות כשהוא ענה לשיחה.
"היי, קרה משהו?" הוא שאל בבלבול.
"כן, המצלמה שלי אצלך בבית," עניתי בתסכול, המצלמה שלי היא הדבר הכי יקר לי. שמעתי את נתן ממלמל קללה מבעד לטלפון. 
"אין בעיות, אני אשמור לך עלייה. בכל מקרה רציתי שתבואי לצלם אצלי עוד כמה דברים שבוע הבא, זה בסדר שהיא תשאר פה בנתיים? אני אדחה את הגשת התצלומים לאוהיו, אני בטוח שהם יבינו." נתן שאל בהיסוס וניסיתי לחשוב אם יש לי שימוש מיוחד בה לשבוע הקרוב, אין משהו מיוחד.
"לא, אין בעיה. תודה, נתן," השבתי לו, כמעט ושמעתי את נתן מחייך, "בכיף." הוא אמר בטון רך וניתק את השיחה.
העברתי את ידיי בשערי ונשפתי אוויר החוצה, כשהמצלמה שלי לא לידי זאת אותה תחושה כמו אמא שלא ליד בנה הקטן, היא הדבר שחסכתי ועבדתי והשקעתי בשבילו את כל כספי ומאמצי. אבל אני סומכת על נתן שישמור עליה, אין סיבה שלא.