בין קודש לחול

פרק 5

Whole lotta love - led zeppelin

פרק 5:
שקד

ימי חמישי הפכו לשגרה קבועה של צילומים בביתו של נתן ויציאה לארוחת צהריים באותו בית קפה בטיילת של תל אביב, אסתי כבר ילדה והתחלתי לטייל כל הזמן בין הבית שלה לשל נתן בתדירות גבוהה, די גבוהה.
למדתי די הרבה על נתן. טוב, למדתי הרבה מאוד.
נתן עלה לישראל לפני שנה עם המשפחה שלו ועוד כמה משפחות מארצות הברית וכולם גרים בירושלים, חוץ מנתן כמובן. נתן מוצא את הדרך שלו בדת ובוחר במה הוא מאמין ומה לא, איזה מצוות הוא מקיים ומה לא וההורים שלו תמיד תמכו בהחלטות שהוא מקבל והיו מאחוריו. הוא עשה תואר ראשון בנוירוביולוגיה ומפתח עכשיו איזה משהו מוזר עם המעבדה הקטנה באוהיו שהוא הזכיר, בחלק הזה לא ממש התעמקתי.
יש לו שבעה אחים ואחיות, הלב שלי כאב כשהוא סיפר על המשפחה שלו. קנאתי בו עד שזה התחיל לשרוף. המשפחה היחידה שהייתה לי הייתה אסתי, למרות שאני ברת מזל תמיד רציתי עוד אחים או את ההורים שלי לצידי.
די התחברנו, הוא הסביר לי למה הוא ניסה לדבר איתי כל-כך הרבה ביום שנפגשנו. הוא היה לחוץ, אבא שלו היה לקראת ניתוח מסוכן והוא חיפש כל דרך להסיח את דעתו. מה תגידו? לבחור הזה יש גם צד אנושי. 
 
עצרו! תעצרו עכשיו! בלי החיוך הזה על הפנים שלכם! זאת לא התחלה של ידידות מופלאה, אולי היא התחילה ככה אבל החיים מפתיעים ביותר.
בכל אופן, זה התחיל כיום חמישי שגרתי למדי, שוב האוטו שלי התקלקל ונסעתי לנתן באוטובוסים. רק שהפעם הוזמנתי לנתן בצהריים ולא בבוקר כך שהספקתי לאכול בבית. צילמתי עוד כמה דברים מוזרים בביתו (אני עדיין לא מבינה איך כל שבוע יש דברים חדשים לצלם?) שכבר התחיל להחשיך בחוץ.
"את רוצה שאסיע אותך הביתה כשתסיימי?" נתן נכנס לחדר הפנימי כשהוא נשען על מפתן הדלת בגופייה וטרנינג. אלוהים עשה עבודה טובה יותר משחשבתי עם נתן, אולי גם אני אתחיל להאמין כדי שאראה כמו יצירת אומנות? או שלפחות אעשה קצת כושר. "כ-כן, בכיף.." מלמלתי, אני די בטוחה שבהיתי בו. תגידו, אם אני מאמינה לו זה אומר שאני מאמינה באלוהים? כי הוא לגמרי נראה כמו אלוהים.
הוא בטח חזר מחדר כושר משום שהגופיה נצמדה לגופו בגלל הזיעה והבליטה את שני לוחות הברית של גופו. סתם, הכוונה היא לבית החזה המרשים שלו.
יש לו גוף מהפנט, מחשמל, מאשפז, מרשים, מסובב ראשים. וואו. הלב שלי דופק בחוזקה, איפה הוא הסתיר את זה עד היום?
"אני אלך להתקלח ואסיע אותך, זה לא יקח הרבה זמן, את חושבת שתספיקי?" נתן שוב הוציא אותי מבהייה ארוכה, "כ-כן, אין סיבה שלא." חייכתי לעברו והוא יצא מהחדר.
תגידו, רק לי נהיה ממש חם למרות שהמזגן בחדר דולק על 16 מעלות?
אוי, חוה מטומטמת, למה הקשבת לנחש ואכלת מעץ הדעת? יכולתי עכשיו להיות עם נתן בגן עדן אם לא היית פתי מאמין. למרות שנתן בהחלט נראה כמו אדם ואני אשמח להיות חוה ונלך כמו שהולכים בגן עדן, רק בלי עלי התאנה.

על מה את לעזאזל מדברת? תוציאי את המחשבות האלה מהראש שלך! אתם רק ידידים ולא תהיו שום דבר מעבר! המחשבות שלי מחזירות אותי למציאות. 

אני מסיימת לצלם את כל הדברים-שיכולים-לרפא-את-מחלת-הסרטן לשבוע הקרוב יחד עם הדברים-שאני-לא-מסוגלת-לבטא-את-שמם והולכת לעבר המטבח בדירתו של נתן ומוזגת לעצמי כוס מים.
הספקתי להכיר את נתן יותר לעומק וגם את הבית שאני מבלה בו כבר כל חמישי באופן קבוע, כבר למדתי איפה כל ספלי הקפה ואיפה הוא מחביא ארטיקים מהאחיינים שלו שבאים לביקור מידי פעם. אבל הכי חשוב, למדתי איפה הדיסקים שלו, איפה יש את התאורה הכי טובה לתמונות וכמובן, איך להשמיע מוזיקה טובה בכל רחבי הבית. 
אני מוצאת אצלו כמה דיסקים של להקת הרוק-בלוז האהובה ביותר של שנות השבעים והשמונים, 'לד זפלין' האגדיים, מכניסה את הדיסק לנגן ולוחצת על כפתור ההפעלה. השירים מתחילים להתנגן בזה אחר וזה ואני רוקדת לתומי בביתו של נתן, שוכחת לרגע שהוא נמצא במקלחת ויכול לצאת בכל רגע.

"I'm gonna give you my love, I'm gonna give you my love.." אני שרה את המילים יחד עם הסולן, רוברט פלאנט, עוד סמל רוק-מין נערץ של אותם ימים.
"Wanna whole lotta love." אני שומעת את נתן שר את המילים הבאות מאחורי, אני קופצת בבהלה והוא אוחז בידי כדי להרגיע אותי וצוחק.
"אין לך ממה להיבהל, זה רק אני." הוא קורץ ואני צוחקת.
השיר הבא שמתנגן הוא 'Stairway to heaven', שיר שקט של הלהקה, רק שירה וליווי של גיטרה חשמלית בשקט. נתן מנצל את השיר השקט ושולח את ידו לעברי וקד קידה, "התרצי לרקוד איתי, עלמתי?" הוא שואל בטון מפונפן ואני צוחקת, אוחזת בידו ורוקדת איתו ואלס, ריקוד שבטח הייתם רואים בנשף מלכותי לפני חמישים שנה. אבל עם נתן, כל תקופה בהיסטוריה הופכת לבדיחה מהלכת. זאת לא מחמאה, זאת עובדה, הוא עושה מכל דבר צחוק.
אני לא יודעת למה אני רוקדת עם נתן, בחיי. אבל זה מרגיש נעים וטוב, זה מרגיש נכון.
כאילו אני צריכה להיות כאן, איתו, ברגע הזה, עם השיר הזה ברקע. כאילו שום דבר לא יעשה לי רע. אין לי מושג למה התחושות האלה צפות בי עם נתן כרגע, זה נורא מוזר לי וקצת לא נעים. הרי אני ונתן לא החברים הכי טובים, אנחנו לא יוצאים למסיבות או לשום מקום שהוא לא בתי קפה בצהריים. בגלל זה נורא קשה לי איתו, בגלל זה הוא מסחרר אותי.

וזה הזמן לשיעור פסיכולוגיה קצר, רבותי.
שאלתם פעם מה גורם לאנשים להיענות לבקשות שלכם? יש כמה טכניקות ואני אציג שתים מהן שיבהירו את נתן באופן ברור יותר.
טכניקת "הרגל בדלת": טכניקה זו כוללת שני שלבים: בתחילה מבקשים בקשה קטנה אשר סביר להניח שאנשים יענו לה, ולאחר מכן מבקשים את הבקשה האמיתית. דרך זאת מתבססת על ההנחה שברגע שאנשים יסכימו לבקשה הקטנה, הסיכויים שהם יסכימו לבקשה הגדולה יעלו. לדוגמא הבקשה של נתן שאצלם עבורו דברים, הבקשה הקטנה, ולאחר מכן שארקוד איתו ואלס, הבקשה הגדולה.
טכניקת "הדלת בפרצוף": טכניקה בעלת שני שלבים: לפני אמירת הבקשה האמיתית מבקשים בקשה גדולה בלתי הגיונית אשר רוב הסיכויים שהאדם יסרב לה. רק לאחר מכן מבקשים את הבקשה האמיתית. הבקשה האמיתית נראית קטנה ביחס לבקשה הלא הגיונית, ואנשים נוטים להסכים לה. למשל, כשלא הסכמתי לצלם אצל נתן יותר אחרי שהוא עצבן אותי בבית הקפה, בקשה גדולה, ולאחר מכן הסכמתי שיסיע אותי לביתי, הבקשה הקטנה.
אתם רואים? אולי אף אחד מאיתנו לא התכוון לזה, אבל אני נענית לבקשותיו של נתן כמו כלב מסורס, אולי הוא לא מודע לך אבל אני אכן מודעת כרגע למעשיו.
ובכן, מעשיו של נתן כרגע הם לצרוח שירים של לד זפלין בכל הבית כמו נער מתבגר, אבל היד שלי עדיין על הדופק, נכון לעכשיו.