בין קודש לחול

פרק 8

כמה לב - דודו טסה מארח את זהבה בן

פרק 8:
שקד

כשהייתי בכיתה ג׳ פגשתי את החברה הכי טובה שלי, נועה, כבר מאז ידעתי שאנחנו בלתי נפרדות. היא אחותי לכל דבר ועניין, ושאסתי תסלח לי אבל לפעמים היא אפילו יותר טובה מהאחות שכבר יש לי.
התחברנו כשעשינו מגדל ממקלות ארטיק ודבק נוזלי, הדבק טפטף לנו על הידיים ובמקום לבכות כמו כל שאר הבנות שזה מגעיל - שיחקנו עם הדבק על הידיים, חיכינו שיתייבש וקילפנו אותו מעלינו. זה היה נראה כמו נחש שמשיל את עורו מעליו, ושתינו הסכמנו שזה מגניב. מאותו היום אני ונועה נשארנו מאוחדות. נועה גם גרה איתי בדירה שלנו ברמת גן, למרות שבזמן האחרון היא יותר אצל הבן זוג שלה, שי.
למה אני מספרת לכם את כל זה? כי נועה בדיוק כאן. איפה זה כאן? בדירה של נתן, מנערת אותי בחוזקה ומאלצת אותי להתעורר משנתי. אני פוקחת את עיניי בלי רצון ומתיישבת על המיטה, נועה עומדת מולי כשהיא פקעת עצבים.
"למה את לא עונה לטלפון, שקד?" נועה צורחת עלי, כאב ראש חד מיד מכה בי ואני מתכווצת בכאב. "נועה, את הערת אותי עכשיו, אז ככל הנראה ישנתי. בכל אופן, למה את כאן?" אני שואלת בקול צרוד משינה, משפשפת את עייני בניסיון לא לסגור אותן ולחזור לישון, אני מביטה בפתח חדר האורחים ורואה שם את נתן, מביט בי בחיוך מנחם והולך משם.
"אני כאן כי לא ענית לי, הייתי צריכה אותך כי ננעלתי מחוץ לבית ושכחתי את המפתח אצלו," נועה מתחילה לספר, אני מבינה מההקשר שמדובר בשי. "התקשרתי אליו והוא לקח אותי בחזרה לישון אצלו. פעם הבאה תגידי שאת לא חוזרת הביתה, הפחדת אותי. למזלך נתן ענה בפעם העשירית שהתקשרתי ונתן לי את הכתובת לכאן, תפסיקי להפחיד אותי ככה!" אני מהנהנת, אין לי כוחות לשום דבר חוץ מלבלוע משכך כאבים ענקי ולחזור לישון לעוד כמה שעות.
"אני מצטערת, נועה. אבל ממש כואב לי הראש, אני רוצה לחזור לישון, טוב?" אני מהפקת ומביטה בה, היא מגלגלת את עינייה, "טוב, אני אלך, אבל את חייבת לי הרבה הסברים!" היא מאיימת, אני מהנהנת במהירות, מניחה את ראשי את הכר בחזרה בעוד היא הולכת, "ביי, נתן," היא צועקת לחלל הבית ואני שומעת את דלת הכניסה נסגרת.
אני מנסה לחזור לישון, אחרי כמה דקות אני מבינה שאני כבר לא אצליח ומתיישבת על המיטה. מתבונננת בשאר חדר האורחים, ארון הספרים הענקי הוא משהו שאי אפשר לפספס. אני קמה מהמיטה לעבר הארון, מרפרפת על הספרים, קוראת תקצירים ומחפשת עבור ספר טוב שישכיח את כאב הראש הזה.
"איך את מרגישה?" קולו של נתן צץ מאחורי, אני קופצת במקומי בבהלה. קולו צרוד משינה ומעביר בגבי צמרמורות. אני מסתובבת ומביטה בו, "לא משהו, אני חייבת משכך כאבים כדי לשרוד את היום הזה," אני מודיעה. נתן מושיט לעברי כדור קטן בצבע לבן וכוס מים, שכבר נחו על השידה ליד המיטה, חבל שלא שמתי לב אליהם לפני זה. אני מחייכת כהוקרת תודה, בולעת את הכדור ושותה את כל המים. "מחפשת ספר מסויים?" הוא שואל ואני מנידה בראשי, "סתם, מחפשת משהו לעשות, לא משהו ספציפי," מבטי נד בין הספרים לנתן.
"את יודעת לשחק טאקי?" נתן שואל בטון מתנשא, אני מסובבת את מבטי אליו ומרימה גבה בזלזול, "אם אני יודעת לשחק טאקי? אני מלכת הטאקי הבלתי מעורערת," אני מגחחת והוא משלב את ידיו כקריאת תיגר. "תכף נראה אם את צודקת," נתן קורץ לעברי והולך להביא את קלפי המשחק בעודי מתיישבת על הרצפה, מוכנה לנצח אותו. 
"קלף אחרון בידי!" את צועקת ומנופפת בחיוך בקלף שבידי לאחר שהנחתי בראש ערימת הקלפים את הקלף '+2' שגורם לנתן לקחת שני קלפים מהקופה, אלא אם יש לו קלף זהה לשלי. "אני לא בטוח," נתן מחייך בזחיחות ומניח בראש הערימה קלף זהה לשלי, אני נאנחת ביאוש ולוקחת שני קלפים נוספים מן הקופה.
בסופו של דבר אני מנצחת, בעזרת הקלף "שנה צבע", תושיה והמון רצון לנצח. "אני ניצחתי ואתה לא, אני ניצחתי ואתה לא!" אני שרה לנתן בעודו צוחק מהשירה שלי ומסתכל עלי קופצת בחלל הבית כמו ילדה קטנה.
"את ממש ילדה קטנה, את יודעת?" הוא מטיף באוזני ואני נוחרת בגלגול עיניים, "ואתה ממש רציני, אתה יודע?" אני מחזירה לו והוא צוחק. הצחוק שלו גורם לקרביים שלי להתהפך שוב ושוב, אם הוא ימשיך לצחוק זה לא יגמר טוב.
הוא קם מהרצפה "היי, רוצה יין אולי?" 
"אני אשמח, תודה" עניתי בעודי מנסה לקום מהרצפה ונעזרת במיטה הקטנה מאחורי כדי לקום. "בואי לסלון" נתן צעק מהקצה השני של הבית.
הלכתי לסלון, ראיתי שמחכות לנו שתי כוסות יין לבן ובקבוק. ישר זיהיתי שזה גוורץ, האהוב עלי.
"אני מופתעת ממך לטובה יותר ויותר, נתן" אני מגחחת מתיישבת לידו על הספה. "למה הפעם?" הוא משיב בצחקוק, מתיישר ולוקח את שתי הכוסות ומביא לי את שלי. אני מחייכת כהוקרת תודה ולוגמת ממנה, נפלא. 
"גוורץ זה היין האהוב עלי, לי ונועה היה מנהג לפתוח בקבוק כזה כל פעם שהיה משהו טוב לחגוג. סיום לימודים או פרידה מבן זוג.." אני מחייכת, נזכרת בפעם האחרונה שזה קרה. זה היה אחרי שנפרדתי מהאקס האחרון שלי לפני חצי שנה. גמרנו את כל הבקבוק בפחות מחמש דקות, נשכבנו על הספה ובהינו התקרה לפחות שעה וחצי. לא אשכח את זה.
"גם לי ולאח שלי, יוני, היה מנהג כזה. רק עם בירה, באדוויזר." הוא מגחח ומביט לרצפה בהנדת ראש, אני לוקחת עוד לגימה מהיין, מבינה שגם הוא נזכר ברגעים שהיו להם. "כל חנוכה היינו עושים תחרות מי מצליח לשתות יותר בירות בלי להקיא, יוני תמיד הפסיד." הוא צוחק בקול, גומר בשלוק את כל הכוס.
"אתה יודע מה הולך ממה טוב עם יין?" אני שואלת, נתן מרים גבה. "בבקשה תגיד לי שיש לך שוקולד טוב." אני כמעט מתחננת. נתן מצחקק, "חכי רגע.". נתן הולך למטבח וחוזר עם צלחת שעליה שני כריכים מלאים בממרח שוקולד ביחד אחת ובשנייה קופסת בונבוניות.  "אני אקח את הכריכים, רק אם תשים אותם בטוסטר." אני מציבה עובדה. 
"את צוחקת עלי? חשבתי שרק אני אוהב לעשות ככה." אני צוחקת בעוד נתן חוזר למטבח, משאיר לי את הבונבוניות. כשהוא חוזר הוא מגלה שכבר חיסלתי חצי קופסא ופורץ בצחוק, הצחוק שלו כל-כך יפה.
"מה כל-כך מצחיק?" אני שואלת בפה מלא. נתן מתיישב לידי ומתקרב אלי, ידו נחה על הלחי שלי. "יש לך שוקולד על חצי מהפנים." הוא עונה בשקט, מנסה להוריד את השוקולד עם אצבעותיו. כריות אצבעותיו מתופפות על הלחי שלי, על צדי הפה, אגודלו עובר על שפתי התחתונה ואני מתנשפת, בקושי מסוגלת להביט בו בלי להסיר מבט. נתן נראה מרוכז, לא מסוגל להוריד את אגודלו משפתי. בשנייה אחת הוא מתנתק ממני, עומד ובקושי מצליח להגיד "א-אני אביא לך נייר." ובורח.
אלוהים שישמור אותי, מי ידע שמגע פשוט של נתן יגרום לי להרגיש כאילו מדובר במעשה הכי אירוטי בעולם. אני מסדירה את הנשימה, לוגמת את שאר היין שנשאר לי בכוס ולוקחת עוד שלוק גדול מהבקבוק, מסדרת את הישיבה שלי ומנסה להבין מה לעזאזל לא בסדר איתי? 
אני חייבת ללכת. 
תוך פחות מעשר שניות כל הדברים שלי תחובים בין זרעותיי בצורה מרושלת ואני צועדת מחוץ לדירתו של נתן. מנסה להבין איך אחזור הביתה. 
השעה בערך חמש בצהריים, השמש עדיין זורחת וטיפה קריר בחוץ. אני בוחרת להתקשר לנועה שתאסוף אותי. 
תוך עשר דקות היא עוצרת את המכונית בכניסה לבניין, מורידה למטה את החלון של המכונית ומביטה בי.

"מותק, את נראית נורא! תכנסי כבר לאוטו." בלי להביט אחורה אני נכנסת לאוטו, מניחה את כל הדברים בחבטה ומשעינה את ראשי לאחור. 
"מה לעזאזל קרה? למה את נראית קרה? מה קורה?" לפני שנועה תמשיך להמטיר עלי עוד שאלות כהרגלה אני מתחילה לענות. "סתם, לא משהו רציני. אני ונתן שתינו טיפה יין היום בצהריים ונמרח לי מלא שוקולד על הפרצוף והוא רצה לנקות לי את זה עם האצבעות, אבל זה הרגיש כאילו… אני לא יודעת, מוזר?... כאילו זה שהוא סתם מורח את השוקולד שיש לי ליד הפה זה לא רק זה. התנשפנו, הוא לא הצליח להתנתק ממני. זה פשוט היה ממש מוזר, זה הכל." אני נאנחת, עוצמת את עיניי. 
"או! אני מבינה. נורמלי לחלוטין." נועה ממלמלת במהירות, מסתכלת אלי שנייה בחיוך ממתיק סוד ומיישרת את מבטה לכביש. "למה את מחייכת, למה יש לי תחושה שאת יודעת משהו שאני לא?" נועה צוחקת בקול, " את עוד תראי."