בין קודש לחול

פרק 7

נבראתי לך - שלמה ארצי

פרק 7:
שקד

בבר ההוא שנסענו אליו לא מצאתי משהו מיוחד, בסך הכל אלכוהול, ריקודים בחלל נפרד ומוזיקה מחרישת אוזניים. מזכיר לי קצת את הנשף שהיה לי כשסיימתי את התיכון, רק בלי הגשר בשיניים וחזייה שבתוכה דחוסות גרביים.
אנחנו מתיישבים באחד השולחנות, נתן ישר מדליק סיגריה. 
"על מה את חושבת?" נתן אומר מבעד לעשן, שם לב שאני קצת מרחפת.
"סתם, לא משהו מיוחד, על הנשף שלי בתיכון." הוא מביט בי בגבות מכווצות, מסמן שלא הבין, "אלכוהול, מוזיקה חזקה וריקודים. רק שלפני חמש שנים עדיין הייתי בלי תעודת בגרות," אני מגחחת.
"איך נראית כשהיית בתיכון?" נתן מסתקרן, אני שוחקת את שיניי בהיסוס, "התיכון לא הראה את הצדדים היפים בי, הוא הראה בעיקר פצעי אקנה ופנים שומניות. כבר אז אהבתי לצלם, הייתה לי מצלמה פחות טובה כמו היום אבל אהבתי אותה כמו בת," אני מושכת בכתפיי ונתן צוחק, "איך אתה נראית בתיכון, נתן?" 
"הייתי נער גבוה כמו היום, עקפתי את כולם, הרבה פחות שרירן," הוא מתאר, אני רק יכולה לתאר לעצמי איך החתיך ההורס מולי היה נראה כשהוא היה נער. בטוחה שכבר אז לא היו חסרות בחורות שירדפו אחריו. "הייתי משחק כדורסל, והמון. אפילו כשההורים העדיפו שאשב בבית ואלמד דברי תורה. ההורים שלי הבינו שהם לא יכולים לעשות דבר בעצם ואלו החיים שלי, וקיבלו הכל." המבט שלו כלפי מתרכך, נראה כי הדיבור על ההורים שלו משרה בו הרבה שלווה.
"אתה מחובר להורים שלך?" אני מוצאת את עצמי מתעניינת בו, מנסה להתעלם מהקנאה שבתוכי. "כן, מאוד אפילו. אני משתדל לנסוע אליהם, לירושלים, כל יום שישי. המשפחה שלי הביאה אותי לאיפה שאני היום, החינוך והערכים שקיבלתי, זה מהם," הוא מחייך וניצוץ חולף בעיניו, זה מקסים. "ואת?" הוא שואל, אני מביטה בו בבלבול, "מה איתי?"
"את מחוברת להורים שלך?" כבר לא שמעתי שום דבר אחר בבר ההוא, השאלה של נתן הייתה הסחת דעת לכל המסביב, כמו סכין חדה ישירות בבטני. בהיתי בכל דבר חוץ ממנו במשך כמה דקות, ניסיתי לארגן את המחשבות שלי ולתת תשובה כמה שפחות רגשנית, וגם לא לבכות מולו באמצע הבר. אני חושבת שנתן ראה שאני בסערת רגשות משום שהוא מיהר לאחוז בידי, מציע נחמה. יש משהו בבחור הזה שגורם לי לרצות לשפוך את כל החיים שלי החוצה. לא סיפרתי על ההורים שלי כמעט לאף אחד, רק לכמה חברים טובים שמלווים אותי מאז. אבל כבר אמרתי שנתן הטיל עלי כישוף. 
"אבא שלי נפטר מהתקף לב פתאומי כשהוא היה עם אימי בחופשה בברזיל, לפני שמונה שנים. אמא שלי לא חזרה לעצמה שוב, והחליטה לנתק איתי ועם אחותי קשר. היא חששה שהיא תפגע בנו, לא רצתה להיות נטל." נתן מהדק את אחיזתו בידי, מראה בלי מילים שהוא כאן, שאין מה לדאוג. אני מחייכת לעברו. הוא משיב בחצי חיוך שכזה ומסתכל על המלצרית שבאיזור ומסמן לה לבוא, "שני ואן-גוך אסאי." הוא כבר לא מביט בה, רק בי. אני עושה לו פרצוף חמוץ, אני לא אוהבת את הוודקה הזאת. "כבר אצלכם," היא אומרת בחיוך והולכת להביא את הוודקה בטעם תרופה הזאת.
"אני חושבת שמישהו צריך לתקן את הטעם שלך בוודקה, לאסאי יש טעם של תרופה." אני מוציאה לשון בפרצוף נגעל, נתן רק צוחק.
המלצרית חוזרת עם שני השוטים. אני מנסה לסגור את הפה כמה שיותר חזק כשנתן מקרב את הכוס הקטנה לפי, מכריח אותי לשתות. בסוף אני נכנעת, שותה את הנוזל בטעם של סירופ לשיעול. איכס.
צריבה קטנה עוברת בגרוני ומגיעה לבטני, אך שווה את זה. איך אני אוהבת אלכוהול. אני בוכה בנתן מוריד את השוט שלו ומלקק את שפתיו. טוב, אני חושבת שעד הפעולה ההיא לא באמת נמסתי ביופיו של נתן, וכעת אני לגמרי שבויה בקסמו, או שזה סתם האלכוהול. 
למרות ששתיתי מעט מאוד הרגשתי משוחררת יותר, פתוחה יותר, חברותית הרבה יותר.
"רוצה שנלך לרקוד?" אני שואלת את נתן ומביטה על רחבת הריקודים הגדולה. זה לגמרי האלכוהול. אנשים מצטופפים, דבוקים, מזיעים, שרים ורוקדים. נתן מביט בי בבלבול, "את לא אמרת שאת לא אוהבת מועדונים, שזה 'לא הסטייל שלך' בכלל?" נתן מנסה לחקות אותי. אני מצחקקת, מבקשת מהמלצרית עוד ארבע כוסות עם מלח ופרוסות לימון. הפעם של אלכוהול נורמלי, קווארו גולד.
"מה זה קווארו גולד? זה נשמע יקר." נתן מגחח ואני מגלגלת עיניים, "זאת טקילה, חתיכת דביל." המלצרית חוזרת עם כל מה שביקשתי והעיניים שלי נפערות.
"אוקיי, תלקק את גב כף היד שלך." נתן מתחיל לצחוק בקול, "את בטוחה שאת לא שיכורה?" אני שוב מגלגלת עיניים. "פשוט תעשה את זה." נתן נאנח, נכנע לי ומלקק את היד שלו. "יופי, עכשיו תשים מלח על איפה שליקקת." נתן מביט בי מבולבל, כאילו אני עושה את הדבר הכי מוזר בעולם. זאת לא אשמתי שהדביל מעולם לא שתה טקילה. "עכשיו אתה מלקק את המלח, מוריד את השוט ומיד שם פלח לימון בפה, הבנת?" אני מדברת אליו כמו מפקדת, הוא רק מהנהן. "שלוש, שתיים, אחת.. צא!" שנינו עושים את הפעולות במהירות, מחליקים כיף ביד שמאל כשאנחנו שמים את הלימון בפה ביד ימין. אפילו ככה הוא נראה חתיך. אנחנו חוזרים על הפעולה שוב עם שוט נוסף.
בלי לחכות שנייה אני גוררת אותו לרקוד, הוא מביט בי, זורק שטר של מאה שקלים על השולחן כהרגלו ומביט בי מיואש כשאני מושכת אותו בזרועו אל ההמון הרוקד. אני משתחררת, רוקדת איתו, שרה שירים שבכלל לא ידעתי שאני מכירה.
אני מצטמררת כל פעם שהעור שלי נוגע בשלו. הוא אוחז בידי ומצמיד אותי קרוב אליו, שנרקוד צמוד יותר. הבסים מהדהדים באוזני ולא לא מצליחה לשמוע כלום, אני גם לא צריכה. אנחנו מנהלים תקשורת בלי מילים. שנינו רוקדים, קופצים וזזים לפי הקצב של השירים המתחלפים. אבל איכשהו הוא עסוק בלהביט לי ישר בתוך העיניים. אפילו שחשוך, אפילו ששנינו לא מפסיקים לזוז. יש בזה משהו נורא אינטימי, כאילו רק שנינו על רחבת הריקודים. לא. זה יותר מזה, הוא מסתכל עלי כאילו אני אוכל והוא צם כבר יומיים, כאילו הוא עומד לטרוף אותי עוד רגע.
"אנחנו חייבים לזוז," הוא פתאום אומר, עומד ישר ומסתכל על הקיר שמאחורי. יש לי הרגשה שהאלכוהול ירד לו, המבט חסר ההבעה שלו נותן לי תשובה חיובית.
אנחנו תופסים מונית לבית שלו, כבר חמש דקות אני מנסה לא להקיא. המונית המסריחה והקפיצות בנסיעה רק עושות לי רע יותר ויותר.
אז אני עושה מה שאני תמיד עושה כדי להרגע, מתחילה לשיר "Oops I did it again" של בריטני ספירס עם חיקוי לא מוצלח של הקול והתנועות שלה בשיר. אין לי מושג למה, אבל זה תמיד מרגיע אותי. תודה לך, בריטני.
נתן מביט בי עם מבט משועשע בעוד אני יושבת לצידו, רוקדת בפרובוקטיביות כמו בריטני ספירס ושרה כמו עורב שחישמלו אותו. 
"שקד, כדאי שתחליפי שיר." נתן פונה אלי, קצת בבוטות. פניו חוזרות למצב חסר הבעה ואני מכווצת את פני כמו ילדה קטנה. "אבל זה שיר יפה," אני מתבכיינת. "זה שיר מאוד יפה, אבל כדאי שתחליפי," הוא מבקש ואני נאנחת, "טוב, קרציה." אני פותחת את הפלייליסט בטלפון שלי, שלמה ארצי.
"גם אני הרגשתי כך, כי אני נבראתי לך," אני ונתן שרים ביחד את הפזמון של השיר 'נבראתי לך', מנענעים את הראש קדימה ואחורה לפי קצב השיר. "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו, או הלכו לעזאזל," אני ממשיכה לשיר לבד ונתן מתופף באצבעותיו על ההגה, "בחשכה בבית החם, זה קורה," אנחנו שרים ביחד. 
המונית עוצרת בכניסה לבניין של נתן, "תודה!" אני ממלמלת לנהג כשנתן מביא לו את הכסף על הנסיעה. שנינו יוצאים מהרכב, נכנסים לבניין ועולים במעלית, השקט הכאיב לי באוזניים. נתן פותח את הדלת עם המפתח, מכניס אותי לביתו ונועל את הדלת כשאנחנו בפנים, זורק את המפתח לכיוון השולחן הקטן בסלון ואוחז בידי. הוא מוביל אותי אל הספה, מושיב אותי עליה. הוא מתיישב על הרצפה, מולי, וחולץ את נעליי ממני. "נתן," אני צוחקת בקול רם בעודו מסיים לחלוץ נעל עקב אחת ועובר לשנייה, "אני לא כל-כך שיכורה, אני יכולה לעשות דברים בעצמי," נתן מתעלם מדברי ומסיים לחלוץ גם את השנייה. לאחר מכן הוא קם ומקים אותי יחד איתו, מוביל ומכניס אותי אל חדר האמבטיה והולך במהירות. לאחר שניות ספורות הוא חוזר עם חולצה שלו, מכנסיים קצרים ותחתוני בוקסר לגברים, מושיט לי אותם ויוצא.
אני לא מבינה למה נתן נראה כה לחוץ, פזיז וחסר מנוחה, אבל כל זה בורח ממחשבותי כשאני רואה את המקלחת מולי. אני בהחלט זקוקה למקלחת כרגע.
פשטתי את בגדי ממני והנחתי אותם לצד כיור האמבטיה, מביטה בעצמי במראה שמעליו, מחייכת בעייפות ונכנסת למקלחת.
אני לוקחת את הזמן, נותנת למים החמימים שוזרמים עלי לשטוף את כל המחשבות ולנקות את הנפש שלי. כשאני מסיימת אני מתנגבת ולובשת את הבגדים שנתן הביא לי, החולצה מגיעה לי עד הברכיים והמכנסיים נופלים ממני כל הזמן, אך למזלי תחתוני הבוקסר מחזיקים מעמד.
אני עוטפת מגבת סביב שיערי ופותחת את דלת חדר האמבטיה, יוצאת כאשר ענן אדים שנשאר מהמקלחת מרחף מאחורי. אני מניחה את הבגדים שלבשתי בערב על כורסא בחדר האורחים, שם גם היו הנעליים שלי והטלפון הנייד ששכחתי שהיה עלי בכלל. 
אני פוסעת אל המיטה בחדר האורחים שכבר הספקתי להכיר אותה טוב ושוקעת בשינה תוך רגע.