וואנשוטים

חבל שאין נבחר שיגן על הנבחר (הארי פוטר)

אחד מהדברים הראשונים שכתבתי בחיי... 

תקציר: הארי, חסר הכרה, בבית החולים על שם הקדוש מנגו. ג'יני מנסה לנהל איתו שיחה בארבע עיניים שתגרום לו להתעורר.

~~~~~~~~~~~~

1.

ג'יני הלכה בעגמומיות במורד הרחוב, טדי הקטן הולך בסרבול לידה, מחזיק בידה. הוא היה בן חמש וקצת, והיום היה תורם של ג'יני והארי לקחת אותו אליהם ולתת קצת מנוחה לסבתו אנדרומדה. 'חבל שרק אני יכולה לעשות את זה עכשיו', חשבה ג'יני בחמיצות.

הם צעדו יחד ונכנסו לבית החולים על שם הקדוש מנגו. זיכרונות רעים עלו בג'יני ברגע שנכנסו, על אביה שרותק לכאן לאיזו תקופה נוראה. היא זכרה כמה פחדה אז שלא ישרוד את המפגש עם הנחשית. אבל למזלה הארי היה שם וחלם על כך, ובזכותו אביה חי ונושם עד היום. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם הארי היה פה, ולא היה לו את 'הנבחר' שיציל אותו.

היא הובילה את טדי אל המדרגות, לא טורחת להתעכב בדלפק הקבלה. היא הייתה פה מספיק פעמים בשביל לדעת בדיוק היכן חדרו של הארי.

היא עלתה במדרגות לאט, נותנת לטדי לקבוע לה את הקצב. הם נעצרו בקומה השלישית, והחלו לחלוף על פני החדרים עד שהגיעו לחדר 8 א'. מצחיק שבזמן כה קצר היא כבר למדה לשנוא את החדר הזה יותר מכל חדר אחר שהכירה.

זה היה חדר לבן וסטרילי, וכמו כל חדר אחר בקומה הזאת - הסתכם במיטת יחד שמוקמה באמצע החדר, ובשידה קטנה צמודה אליה. על המיטה שכב אדם רזה מהרגיל, מחובר לאינפוזיה, וישן עמוק.

הרמיוני ורון ישבו ליד המיטה על שני כיסאות שגררו מחדר הממתינים. שניהם נראו רע. לרון היו שקי שינה מתחת לעיניו, ושערה של הרמיוני היה פרוע ועיניה נפוחות ואדומות.

ג'יני נראתה גרוע יותר. המבט בעיניה התקבע על מבט אדיש, בגדיה מרופטים ושערה לא מסורק בעליל. כעת היא השקיעה פחות ופחות מחשבות על איך שהיא נראית, ויותר ויותר מחשבות על האדם ששוכב כאן. גופה היה צנום מהרגיל ומראה הכללי מעט חולני.

הרמיוני הרימה את מבטה אליהם כשג'יני סגרה בשקט את הדלת מאחוריה. צל של חיוך הופיע על פניה. "ג'יני. טדי."

טדי ניגש לחבק אותה ואז פנה להסתכל גם הוא על הארי. רון לא הראה סימן שהוא שומע אותם.

ג'יני הביטה בהארי. הוא שכב על המיטה, עיניו עצומות, ואף שהוא לא חייך - משהו בו היה רך, כאילו הוא מנסה לעודד. כמובן, הוא לא היה בהכרה. כמו כל צמח אחר. המחשבה ממש הכאיבה לג'יני. קומה. הארי היה בקומה. והוא לא הראה אף לא צל של סימן שהוא מתכוון להתעורר.

ודווקא עכשיו, דווקא עכשיו הוא צמח, בדיוק כשהיא זקוקה לו יותר מתמיד.

זיכרונות כאובים הציפו אותה כשהביטה בו. החתונה על חוף הים, שהתרחשה לפני ארבעה חודשים. מי היה מאמין שתתחתן כשהיא רק בת 21? היא נאנחה. היא זכרה את אוכלי המוות שפרצו למקום בדיוק כשהארי השחיל את הטבעת על אצבעה. החיסול המהיר של אוכלי המוות מצד כל אורחי החתונה. כולם נתפסו חוץ משלושה שהספיקו לברוח, תוך כדי שהם צועקים בטירוף - "אנחנו לעולם לא נניח לך, הארי פוטר! נתקוף ונתקוף עד שלא יהיה כאן איש להגן עליך!"