וואנשוטים

לא רק אנחנו (פרסי ג'קסון ובני לוריאן) - חלק 2

5.

חוד החרב נלחץ לי לגרון חזק יותר. המוג מתקרב, מסובב את החרב בין האצבעות.

"אז מה אתה?" הוא שואל.

אני לא יודע איך להגיב. הוא מנסה לבלבל אותי? לעבוד עלי? הוא יודע מה אני - חייזר מלוריאן. אחרת הוא לא היה חוטף את שרה מלכתחילה. למה שהוא ישאל את זה?

"מה אתה?" הוא שואל שוב, ואני רואה שהוא מעוצבן. "איזה סוג? איזה מן מפלצת אתה?"

אני מנסה למצוא כוונות נסתרות בשאלות שלו, אבל לא מצליח לחשוב על שום דבר כזה. "תפסיק לנסות לבלבל אותי," אני נוהם בחזרה. "אני יודע בדיוק מי אתה ומה אתה רוצה."

"יש לך מושג מה הוא?" הפעם הוא מתעלם ממני ושואל את המוגית.

"לא משהו ששמעתי עליו," היא עונה, כמה סנטימטרים מאחוריי. "נראה כמו בן אדם, ידיים לוהטות, יכולת להזיז חפצים בלי לגעת בהם... בחיים לא שמעתי על דבר כזה."

"את בטוחה?" הוא סוקר אותי. "אולי הוא רק נראה כמו בן אדם. אולי זה הערפול."

ערפול. אין לי מושג מה זה. המוגית מחכה לרגע ואז עונה. "אני לא חושבת. כבר היינו רואים את הצורה האמיתית שלו, היית מספיק קרוב. ומפלצות בדרך כלל משתנות למה שהן באמת לפני שהן תוקפות."

אני לא מתאפק. "על מה לעזאזל אתם מדברים? ולמה אתם חושבים שהשטויות האלה יעבדו עלי?"

שניהם מתעלמים. "את חושבת שהוא מזן חדש?" פרסי נראה מודאג עכשיו. "סוג חדש של מפלצות? זה אפשרי לדעתך?"

"אני לא יודעת." היא נשמעת מהוססת. "הסיכויים קלושים. וגם אם כן, זה לא יסביר את בת התמותה שהסתובבה איתו -"

האזכור של שרה גורם לי להתנשף בפתאומיות. זעם מחודש ניצת בי. איך יכולתי לשכוח אותה?

"מה עשית לה?" אני נוהם. ידיי מתחממות במהירות, ללא שליטתי.

המוגית נרתעת מאחוריי, כנראה חשה בחום, אבל לא מרפה מהחרב. "תקרר את הידיים שלך ואני אענה."

אני לא מסוגל, ולא רוצה. המוג מרים את החרב שלו. "תקרר. אותן. עכשיו." האיום בקולו ברור, אבל זה לא מזיז לי. אני רוצה לדעת מה קרה לה.

אני כמעט מעלה את עצמי באש. אני כמעט פורץ במהלומות מהירות, מעיף אותם בטלקינזיס, עושה הכל במטרה לחסל את שניהם ולרוץ למצוא אותה. אבל בדיוק באותו רגע, מישהי פורצת לחדר.

לא סתם מישהי.

אני סוקר אותה באלם, ידיי מתחילות להתקרר כשאני לא מרוכז. היא נראית כמו הרוחות שפרצו מהקופסא ברגע שהיא נשברה - שיערה אדום, רגליה מוזרות. רק שהיא לא רוח. ועכשיו יש לי הזדמנות לבחון את אחת היצורות האלה באמת.

השיער לא סתם אדום, הוא בוער. אש אמיתית נשפכת מהקרקפת שלה. הרגליים לא טובות יותר - אחת עשויה מתכת שנוצצת תחת מנורות הפלורוסצנט, השנייה מכוסה פרווה. במקום כף רגל יש שם פרסה. הפנים הזוויתיות שלה מתוחות בחיוך זדוני, יופי לא טיבעי קורן ממנה. אני בוהה בה, המום. מה היא לכל הרוחות?!