וואנשוטים

חלומות מתוקים (פרסי ג'קסון ודמדומים)

תקציר: אני מתעוררת לקול צרחות.

הפאנפיק האחרון שכתבתי בעברית (חוץ מהעיניים הן ראי הנפש). יש סיפור שלם מאחורי הסצנה הזאת... אבל כרגע אני משקיעה את מאמציי בפרויקטים אחרים, אז זה נשאר וואנשוט. תהנו :)

~~~~~~~~~~~~

אני מתעוררת לקול צרחות.

זוג הידיים הקרות שחיבקו אותי בזמן שישנתי נעלמות. העיניים שלי נפקחות ואני קופצת לישיבה על המיטה, מסננת, "לעזאזל."

אדוארד כבר ליד הדלת. הוא מתחיל לפתוח אותה כשאני קוראת, "אדוארד, לא!"

הוא מסתובב, עיניים זהובות מהבהבות אליי בחושך. אני מכסה את הפה שלי בידי, נבהלת שמישהו שמע אותי, אבל אם צ'רלי לא התעורר מהצרחות של אחי ואחי בעצמו לא הצליח להתעורר מהסיוט, אין שום סיכוי שהם יתעוררו עכשיו.

אדוארד דרוך לגמרי. אני קמה מהמיטה בקפיצה. "בלה," הוא רושף בלחישה. "תישארי כאן ואני -"

"לא," אני קוטעת אותו במהירות, עוקפת אותו. "הוא לא יודע שאתה כאן וזה יישאר ככה. אני אטפל בזה."

"תטפלי בזה?" הוא שואל בעיניים פעורות. "בלה, הוא יכול להיות בסכנה! תחכי פה -"

"הוא לא בסכנה!" אני לוחשת-צועקת. הצרחות ברקע הופכות עמומות לרגע ומיד ממשיכות. אני יוצאת מהחדר וכמעט רצה לחדר בהמשך המסדרון. אדוארד נשאר קרוב אחריי. אני מניחה את ידי על ידית הדלת של החדר של פרסי ועוצרת לנעוץ בחבר שלי מבט נוקב. "אני מטפלת בזה. לבד. אסור שהוא יראה אותך, הוא יהיה מבוהל ומבולבל כרגע בכל מקרה."

אני לא נותנת לו הזדמנות לשאול ופורצת לחדר החשוך. האור החלש מהמסדרון מאחוריי מצליח להאיר גוש חסר מנוח על המיטה, מתגלגל מצד לצד, בועט בשמיכה הדקה לשווא. הצרחות של פרסי נבלעות לרגע וחוזרות מיד, חזקות ומלוות בהתנשמות כבדה.

"אנבת'!" הוא צועק בקול שבור.

אני רצה אליו ונעמדת ליד המיטה, שולחת זוג ידיים לנער אותו. "פרסי!" אני כמעט צועקת. "פרסי, תתעורר!"

ברגע שאני נוגעת בכתף שלו העיניים שלו פקוחות. שתי ידיים חזקות לוכדות את פרקי הידיים שלי ונועלות אותן באוויר מעליו, בינינו. דממה משתררת בחדר.

אני שואפת ונושפת בשקט, בקושי נשמעת לעומת הנשימות הכבדות של אחי הקטן. אני צופה בעיניים הירוקות שלו מביטות קדימה בחדות, בעיוורון. אני אוחזת בידיים שלו שלא מרפות ממני, משפשפת אותן בעדינות בניסיון להרגיע אותו.

"זה בסדר," אני לוחשת. "הכל בסדר. זה היה רק חלום. אני איתך עכשיו."

לוקחים עוד כמה רגעים עד שהעיניים שלו מרפרפות ומתמקדות בי, והידיים שלו מרפות, והוא חוזר לעצמו. הוא ממצמץ אליי בעיניים ירוקות עמומות, פגיעות. אני מעבירה יד בשיער השחור שלו. "הכל בסדר," אני חוזרת במלמול רך.