וואנשוטים

לא רק אנחנו (פרסי ג'קסון ובני לוריאן) - חלק 1

תקציר: הנער מחזיק עט, מגלגל אותו בידו, זורק ותופס. הוא לא עוזב אותו לרגע. אני לא מבין, עד שפתאום העט מהבהב לרגע ואני רואה משהו אחר בידו של הנער. חרב.

גם זה די ישן, אבל אחד מהאהובים עליי. אצל החצויים זה בתקופה שאחרי המלחמה בגאיה, אצל החייזרים זה לא ממש בתקופה מוגדרת. נגיד שהמלחמה שלהם נגמרה ועכשיו הם סוג של צדים את אחרוני המוגדוריאנים ותומכיהם. (ולאף בן אנוש אין כוחות לוריים כאלה!)

~~~~~~~~~~~~

1. 

"שרה?" אני שואל.

היא הייתה שם כבר יותר מידי זמן. אני מתחיל להילחץ.

"שרה?" אני שואל שוב, הפעם חזק יותר.

אני עמד בכניסה לשרותי הנשים בבית הקולנוע החדש והנוצץ, ששרה החליטה שלחנוך אותו ביחד יוריד מאיתנו קצת מהלחץ. עכשיו אני כבר לא בטוח בזה.

שום תשובה לא מגיעה אלי. אני מביט פנימה ושוקל אם להיכנס לשירותי הנשים כדי לבדוק שהיא בסדר או לא, כשבחורה מתנגשת בי חזיתית.

אני מועד אחורה מעוצמת המכה, וגם היא. שיערה הבלונדיני אסוף בקוקו ועיניה האפורות משדרות הפתעה.

"אה, סליחה," אני ממלמל. היא מהנהנת וממשיכה בדרכה תוך כדי שהיא מעיפה בי מבט מעבר לכתף, ככל הנראה תוהה למה אני מציץ לתוך שרותי הנשים בדאגה.

אני מחכה עוד כמה דקות עד שאני מאבד את סבלנותי ונכנס פנימה. באותו רגע שרה יוצאת מאחד התאים.

"ג'ון!" היא קוראת בהפתעה. היא מתקדמת לכיורים ומתחילה לשטוף ידיים מבלי להסיר את עיניה ממני, גם דרך המראה.

אני נאנח. "מצטער. לקח לך הרבה זמן. נבהלתי."

שרה מהנהנת בהבנה. היא הבינה שאני מודאג שמשהו יקרה לה, הרי בכל העולם עדיין שורצים תומכים של סטרקוס רא, ביניהם מוגדוריאנים. וכולם כולל כולם ישמחו לפגוע בי או בכל אחד אחר מהגארד, בכל דרך. והדרך הכי קלה תהיה דרכה.

"זה בסדר, לא קרה כלום. לך, תקנה פופקורן או משהו. לפני שמישהי תתפוס אותך כאן."

אני מחלץ חיוך ויוצא. אחרי שקניתי את הפופקורן הכי גדול שיש להם להציע אני נכנס לאולם הקולנוע ומניח את הדלי הענק על ברכיי. הסרט אמור היה להתחיל לפני חמש דקות, אבל הפרסומות ממשיכות להתנגן על המסך והאורות עדיין לא כבו. שרה כבר מחכה לי במקום וביחד אנחנו מתחילים לזלול מהפופקורן, אפילו שתיכננו לשמור אותו לסרט. אבל הפופקורן טעים והפרסומות משעממות, אז שנינו מתפתים.

אני סורק את האולם, כמעט באוטומטיות, מתוך הרגל. מחפש אויבים פוטנציאליים. כמובן, אף מוג לא מעז להראות את פניו בשטח ציבורי כל כך. אבל אני מממשיך לבחון את האנשים על הכיסאות המרופדים. אין דבר כזה זהיר מידי, המשפט מהדהד לי בראש.