הפרק חוזר קצת אחורה, ללפני המפגש בין טרי ללואי. אני משער שהייתי אמור להכניס אותו כפרק שלישי, לפי התוכנית שלי הפרק לא היה אמור להתקיים...
****************************************************************
נ.מ. לואי
הבוקר התחיל זוועתי, נורא ואיום - הרגיל החדש. עדיין אף אחד לא מאמין לי, אף אחד לא מבין עד כמה זה מוזר וחשוד, אף אחד לא מתייחס אליי. כל הבוקר ניסיתי לשכנע את הביתן שלי שמשהו נורא מתרחש לו בחוץ, משהו יותר נוראי מכל מה שהכרנו עד עכשיו. האיום החדש ערמומי יותר. הוא כנראה הבין שהאלים, אם הם מתערבים, זה רק כשיש איומים שמסכנים את העולם, לכן הוא גורם לכולם לחשוב שלא קורה כלום. שלהפך, הכול נהיה טוב בהרבה ממה שהיה קודם.
אם אפילו הביתן שלי, שגם ככה לא משהו, לא מאמין לי – אין שום סיכוי שהביתנים האחרים יאמינו.
כירון הכריז בבוקר שיהיה תפוס את הדגל מחר. כנראה אני שוב אהיה היחיד שישתתף מהביתן שלי. ניסיתי שוב לשכנע את הביתן שלי, שזה שאין כמעט מפלצות בחוץ, שמפלצות הפסיקו להתקע במגן של המחנה, זה רק אומר שצריך לבדוק למה זה קורה! הם, לעומת זאת, החליטו שזו רק סיבה להישאר בביתן ולא להתעסק בדברים שלא אמורים להתעסק איתם. תיבת פנדורה, הם אמרו, היא ההוכחה.
ידוע. כולם במחנה כבר מכירים את רב המיתוסים היווניים, תיבת פנדורה הכילה בתוכה את כל הצרות. פנדורה, האישה הראשונה, שניתנה לבני האדם בתור עונש, פתחה את התיבה מתוך סקרנות. מתוך התיבה בקעו כל הצרות. מאז בני האדם הפסיקו לחיות בשלווה, חייהם היו מלאים צרות. רק התקווה, אלפיס, בחרה להישאר בתיבה. רק זה נשאר לאנושות, התקווה. אבל אני עדיין חושב שלהשאיר את העולם כמו שהוא, להיות חסר סקרנות, זה הדבר הנורא ביותר. אחרי הכול, כל ההמצאות הגדולות ביותר, הומצאו בשביל להתגבר על אותם צרות.
בלי סקרנות, אמריקה הייתה נשארת לה לבד מעבר לים ובני האדם היו אוכלים דשא במקרה שהם היו טורחים לרדת מהעץ. כל אדם היה נשאר בגינה שלו ולא זז מעבר לשני מטר לכל כיוון. זה יותר נורא, לדעתי, מהמצב שיש לנו עכשיו.
לגשת לכירון, מנהל המחנה, גם לא רעיון טוב. עם כל הכבוד, לפנות אליו ישאיר אותי בתוך המחנה וכמה מהגיבורים ה"אמיתיים" יצאו למסע להצלת העולם. אין לי באמת למי לפנות.
הכול בגלל האבא הדפוק שלי. למה לכולם חייב להיות הורה עם שרירים גדולים וחזקים, או יופי מהמם שקשה לעמוד מולו, או מוח מדהים או כוחות מלהיבים ששווים את כל הזוועות של להיות בנים שלהם? למה דווקא לי חייב להיות האבא הדפוק? אם הייתי בן של כל אחד אחר בערך, היו מקבלים אותי בהרבה יותר כבוד, לא צוחקים עלי כל פעם מאחורי הגב.
אני זוכר שיחה שלי עם מייגן, היא מהמחנה השני אבל גם היא סובלת מבעיה דומה.
"לואי, זה פשוט נמאס לי! אמא שלי הורסת לי את החיים! אני לא יכולה להתקרב למישהו בלי שהוא ירתע וילך אחורה! למה כולם חייבים להתייחס אליי כאילו אני אמא שלי?" זה היה בעוד אחת מהשיחות שלנו כשהיא הייתה באה לביקורים.
"ממך נרתעים אבל עלי צוחקים. קשה לדעת מה יותר גרוע אה?"
"אתה צודק. גם אתה סובל ממשהו דומה, לכן אני מדברת דווקא איתך! אתה היחידי שבאמת מבין אותי, למרות שאני הייתי ממש שמחה אם היו צוחקים עלי במקום להיות רציניים כאילו אני הולכת לתת להם אגרוף עוד רגע!"
כן. החיים שלי ממש זבל. בתוך המחנה אני אפס ומחוץ למחנה אני חטיף מפלצות. תודה לאלים!
ארוחת הצהריים הרגישה לי ארוכה מהרגיל. כל אחד מהביתנים: או סיפר בדיחות או צחק בקולי קולות או, אפילו, התגאה בכמה הוא מיוחד. רק הביתן שלי היה עסוק להראות עד כמה זבל יכול לרדת מהר באסלה, כלומר עד כמה אנחנו מסוגלים להשפיל את עצמנו בלי עזרה. הביתן שלי כאילו כבר קיבל את העובדה שהם אפסים מוחלטים, אז הם פשוט מתנהגים כמו שמצפים מהם. אחד מהאחים שלי, חבר לביתן, הפיל את הראש שלו לתוך הארוחה החצי גמורה שלו. זה שבר אותי, אני לא מסוגל להיות פה יותר.
רצתי לביתן שלי, ולקחתי את כלי הנשק שלי. במחנה שסובל מבעיית מפלצות, יש כלי נשק בכל פינה. הפעם, במקום ללכת ולהתאמן רגיל, החלטתי לצאת מהמחנה ולמצוא את הסיבה לכך שהמפלצות נעלמות מהשטח.
אני הולך למצוא את הסיבה. אני אראה לכולם שאני מסוגל!
YOU ARE READING
אויב ידיד או ידיד אויב (פאנפיק פרסי ג'קסון)
Fanfiction*בכתיבה* אחרי המוות של גאיה הולך וצומח לו אסון חדש. ארבעה גיבורים חדשים יישלחו למסע על מנת להציל את העולם שהם מכירים. (או שלא) מי יהיה אויב? ומי הוא ידיד? גיבורים חדשים ואיוב מסוכן וערמומי, מחכים לכם בספר. האם גם המסע הזה יסתיים בניצחון החצו...
