אויב ידיד או ידיד אויב (פאנפיק פרסי ג'קסון)

פרק - תנופה לחוץ לארץ

מגוון התנצלויות בכל הצבעים!!!! אני ממש לא הייתי פנוי לכתיבה בזמן האחרון. (לימודים, אוי!) לכן אני מציג לכם את הפרק הנוכחי מעט באיחור...

כמו קודמו לתפקיד גם הוא קצר למדי, ולצערי זה לא דבר שאוכל לשנות. אני מודע לאפשרות להעלות שני פרקים יחד, לצערי גם זו לא אופציה עדיין. ממש סליחה!!!

-----------------------

נ.מ. חסר-שם...

אחרי כל השנים של האימונים שלנו פה, קשה לי להאמין שאנחנו באמת עולים. סוף סוף, שוב אל פני הקרקע. לחזור לנשום אוויר נקי, ולראות חצויים מטומטמים הורסים את העולם בגלל מריבות טיפשיות. למי אכפת רומאי או יווני? זה טיפשי בכל מקרה.

הלכנו אני ואש אל ה'מעלית שלנו' – זרם מגמה, לבה תת-קרקעית, שאמור להעלות אותנו אל פני הקרקע.

"אש!" מאג צעקה. "חכי רגע, יש לי משהו חשוב להגיד לך!"

"תמשיך לבד בינתיים, סלע." סלע, זה כינוי שאש נתנה לי לפני הרבה מאוד שנים.

אש הסתובבה וחזרה אל מאג לשיחת פרידה. אני זה שביקשתי ממאג שתעכב את אש, קיוויתי שהשיחה שלה לא תשמע מאולצת מדי, אש עלולה לקטוע את השיחה מוקדם מדי.

מהרגע הזה אין לי הרבה זמן, אז הדאגה העיקרית שלי לא הייתה מהמגמה, למרות ששיחקתי משחק מסוכן בכך שנכנסתי לזרם מגמה כשאש ומאג מאחורי, אלא מאם אספיק להגיע ליעד שלי בזמן.

ידעתי ותכננתי מראש את המיקום של נק' היציאה. לא מזה דאגתי. ידעתי שיציאה בצורה כזאת עלולה להתיש אותי מאד. אם אש תמצא אותי מהר מדי, התוכנית כולה עלולה לקרוס. אסור שהיא תגיע מוקדם מדי או מאוחר מדי.

כך קפצתי לתוך המגמה.

בלופ... בלופ... בלופ... הבועות השמיעו קולות כשנפגשו בבועה שהקיפה אותי. העלייה הרגישה איטית, למרות שרב הסיכויים שהיא הייתה כמעט כל דבר חוץ מאיטית. החום היה הזכר היחידי למקום שבו הייתי. אולי הוא לא היה חם כמו פירינאס אבל זה בהחלט הזכיר את החום של מאג. ראיתי רק אדום כל הדרך ללמעלה, הוא הקיף את כולי ולא נתן לי לראות כל דבר אחר.

בינתיים התחלתי כבר לבנות תוכניות גיבוי למקרה והתוכנית המקורית תשתבש. ידעתי שאש מסוגלת לעמוד בתפקיד שאתן לה, זה לא מנע ממני לחשוש שאולי היא לא תהיה מוכנה להיפרד ממני כשיגיע הזמן. מה גם, שתמיד היה חשש שהיא תצליח למצוא אותי לפני הזמן.

יצאתי מהמגמה לתוך ברכת לבה גדולה. הבטתי לכל על הכיוונים. ציפורים עפו בגבוה רב במרחק לא גדול ממני, ההר היה גבוה ויכלתי לראות את היעד שלי מפה. מיהרתי לצאת מהמגמה, לא טוב לשחק באש.

"אחד ושתיים, אתם מוכנים?" שאלתי במהירות. "אני מקווה שאתם במקום שקבענו, לא נותר לנו זמן רב. אתם כבר זוכרים מה התוצאות במקרה של ניצחון כמו שאתם יודעים את ההשלכות של הפסד." התחלתי לוודא שכולם מוכנים במקומם. אסור שיצאו פשלות בהצגה הזאת, אין הצגה חוזרת. שמחתי מהעובדה שבקרוב כל התיכנונים, כל הזמן שהשקעתי במחשבה, יניבו פרי. גם ככה רב השנים שבילתי עם אש באימונים היו רק בגללה, לא שהיא אמורה לדעת את זה.

כשהיה לי ברור שכולם במקום, נכנסתי לתפקיד שאותו אני אמור לשחק, והתחלתי לרוץ. מעכשיו הכל תלוי בתזמון מדויק, אסור שההצגה תרגיש מרוחה. יש הצגה, והעולם הוא הפרס.

העולם הוא הפרס, ולא משנה מה האחרים חושבים, הוא יפול לידיי מהר מאוד. אני פשוט צריך הסחת דעת גדולה ממש. כדאי ללכת על מלחמה מזויפת? אשלח הזמנה אישית לאלים בזמן המתאים, קשה להאמין שהאלים לא יפלו במלכודת הזו. טייפון הוא כבר לא אופציה, צריך למצוא מטומטם חדש. אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות?