נ.מ. לואי
מאז שהבאתי את אד ופטרה למחנה קורים דברים הזויים. כן, למדתי את השם שלה, כירון אמר אותו ליד המדורה. קודם כל המקל שלה חזק בהרבה ממה שציפיתי, בהרבה. היא הרסה בובת אימונים! היא לא אמורה להיות מאד חזקה, היא בת הרמס! אולי היא לקחה ממנו חזק את הקטע של אל האתלטים והמתעמלים. או אם אני צודק, שזה גם, או רק, המקל הזה שלה. ברצינות? צבע זהב? איך? ולמה?
יש עליה כל כך הרבה שאלות. היא צעקה על אפולו, והוא לא הגיב!
ביום למחרת בקושי הצלחתי להרים את הראש מהכרית, מתנה מהאבא הנדיב שלי. לא, לא הכרית. העייפות המתמדת. היא כמו לקוח קבוע ומעצבן שנמצא לי בראש ומסרב לצאת. הו, אלים אדירים, תודה לכם, הרווחתי משני הצדדים, גם עייפות תמידית וגם, בונוס מדהים, מפלצות שתוקפות כל הזמן!
אני הלכתי בכל זאת, כמו תמיד, לסבב האימונים שלי. ראיתי את אד בזמן שהתאמנתי לי לבד בכידון. גם הוא היה חתיכת שאלה ענקית, הוא הבן של אפולו, אל החץ וקשת, והוא לוקח קלע! טוב, אולי זה גם נחשב של אפולו, אני לא יודע, אבל למה הוא לא כמו שאר בני אפולו? איך הוא לא שטותניק שגורם לכולם לדבר בחרוזים? תאמינו לי, אולי זה לא נשמע כל כך גרוע, אבל זה כן, מאד. לפעמים כדי לדבר בחרוזים, הקללה גורמת לך להגיד דברים שלא התכוונת להגיד, כמובן שזה רק מצחיק יותר את בני אפולו המעצבנים.
אני לא מאמין שהם לקחו אותי למסע. לא האמנתי שזה יקרה. וגם האחרים, אם להאמין לשקט המביך שהיה אחר כך. אחרי שאפולו נעלם לו כולם התחילו להתלחשש, לכירון ולבני אפולו לקח הרבה זמן לגרום לכולם לחזור לשיר את השירים של המחנה. אפילו המדריך של הביתן שלי הספיק לומר לי 'כל הכבוד' מנומנם לפני שהוא קרס על המיטה.
האימון עם אד היה המוקד של היום שלי, אני מתעקש להאמין שהוא יהיה הסיבה לשינוי ביחס אל הביתן שלי.
הגעתי לביתן שלי מותש, פשוט הפלתי את עצמי על המיטה ונרדמתי.
התעוררתי לארוחת הערב, בסוף הארוחה אד ניגש אלי. "אני ואחותי הולכים כבר לישון, אנחנו מתכננים לצאת מחר כבר בבוקר." רק הנהנתי, אסיר תודה על התירוץ לחזור לישון.
"אנחנו הולכים אם ככה קודם למצוא את הגיבור הרביעי ההוא? ומה עם החלק החסר של הנבואה?" שנינו ידענו למה אני מתכוון, הנבואה התחילה מאמצעה, ואם החשדות שלי נכונות, גם נעצרה לפני הזמן, כאילו משהו חתך את הנבואה משתי צידיה.
"חשבתי אולי להמשיך לחפש אותו לאחר שנמצא את הגיבור הרביעי, עלול להיות קשה למצוא את שאר הנבואה." אד ענה לי לפני שרץ אל פטרה כדי ללכת איתה לביתן שלהם.
השינה, הייתה נוראה. אני לא אוהב לישון, אבל הפעם זה היה פי כמה גרוע. אתם מכירים את הביטוי שאפשר ללמוד על עצמיכם הרבה דרך החלומות שלכם? כי לי זה קרה בפועל וזה ממש לא מומלץ.
נרדמתי, בפועל זה היה החלק הקל. כרגיל, בחלומי נמצאתי בתוך החלום המשותף לכל בני היפנוס, כזו משפחה חביבה!!! אפילו בחלומות אין פרטיות! הבטתי סביב לראות את כל הפלאות והמוזרויות של עולם החלום הזה. למי שחושב שזה נחמד, שיתהה איך הגיע הסיפור הזוועתי על ארץ הפלאות, זה נועד להיות אזהרה לכל בני היפנוס: "לא ללכת שולל אחרי הפלאות, הם זוועה מהלכת."
חיות מדברות, חיות בצבעים, צמחים שצומחים הפוך, תדמיינו מה שאתם רוצים, בכל מקרה זה לא יהיה גרוע כמו בחלום שלי.
פתאום, איזו הפתעה, נתקעתי חזיתית באבא החביב שלי. הוא היה פרוע, כאילו הוא רק קם משינה, כמו תמיד, ורק לעמוד לידו גרם לי לרצות להרדם בתוך החלום.
"אוי, נו. שמעת שאני יוצא למסע אז באת סוף סוף לבקר? רק ככה מושכים את תשומת הלב שלך? באת להגיד שאתה גאה בי פתאום?" שאלתי בישירות מלחיצה.
הוא נראה מבולבל, "גאה? לא, לא, מה פתאום. משהו חשוב בהרבה." הוא הרצין, פניו עטו הבעה קשוחה. "גיליתי עותק של המשך הנבואה, אני אתאכזב ממך ממש אם אני אגלה שאתה הוא הבוגד." התעוררתי כולי מזועזע.
החלטתי שזה לא משהו שאלך לספר לאד. לא מספיק שחושבים שאני החלש בחבורה, עכשיו גם אהיה הבוגד? ידעתי ישר שאני הוא הבוגד, רק אני חלש מספיק ליפול למלכודת כלשהי. העברתי את שארית הלילה בלחלום את הסוף המר שכנראה יהיה לי.
למחרת לא היה זמן כמעט לכלום. אכלנו מהר ארוחת בוקר מוקדמת, פטרה לא יכלה לשבת, מרוב התרגשות כנראה, ויצאנו עם ארגוס מהמחנה. אם אתם רוצים לדמיין את ארגוס תדמיינו איש שתקן, עם מלא עיניים, מלא בכל חלק בגוף שרק אפשר. הוא מביט לכל הכיוונים בו זמנית, לכן דווקא הוא היה זה שלקח אותנו לשדה התעופה בניו יורק.
אני ישבתי במושב מקדימה ליד ארגוס, כמו שישבתי בשנה שעברה כשהייתי בן שלוש עשרה ורק הגעתי למחנה, ופטרה ואד ישבו מאחורה. פטרה השתגעה בגלל החוסר תזוזה. היא קפצה במקום הביטה לכל הכיוונים והתפללה שכבר תגמר הנסיעה, שוב ושוב.
כשהגענו לשדה התעופה פטרה נראתה כבר לחוצה מאד, כנראה מהמחשבה להיות במטוס לקליפורניה במשך כמעט שבע שעות. בנמל התעופה היה שקט בצורה מפתיעה וחשודה ביותר, בלי מפלצות בכלל, ופטרה לא הפסיקה לרוץ בין הדברים כדי לראות הכל. על המטוס התיישבתי ליד פטרה ככה שהיא הייתה ליד החלון ומול אד, כדי שיהיה לה הרבה דברים שיוכלו להעסיק אותה.
אני נלחצתי קצת מהסידור הזה, אני אולי לא רציתי לישון בטיסה, אבל כדי לא לעשות לעצמי פדיחה, אני מעדיף לשבת ליד החלון. חוץ מזה שישבתי ליד ג'ינג'ית שחייבת כל הזמן לזוז ולידה יש מקל מאוד מכאיב.
למזלי נראה שגם לערנות של פטרה יש גבול והיא נרדמה די מהר, אני לא סמכתי על זה אז נשארתי ער ודיברתי עם אד. הוא רצה לדעת יותר על ה"שבעה", שבעת הגיבורים שהצילו את העולם לא מזמן, כירון סיפר לו עליהם אבל השמיט הרבה פרטים. השאלות הבלתי פוסקות שלו השאירו אותי ער במשך כל השבע שעות של הטיסה.
טיסה לקליפורניה. הפגישה הראשונה שלנו עם המחנה הרומי, קיוויתי לפגוש את מייגן, הרבה זמן כבר לא דיברנו. אני רוצה להפרד ממנה כמו שצריך, לפני שאמות בתור נבל מתחיל.
YOU ARE READING
אויב ידיד או ידיד אויב (פאנפיק פרסי ג'קסון)
Fanfiction*בכתיבה* אחרי המוות של גאיה הולך וצומח לו אסון חדש. ארבעה גיבורים חדשים יישלחו למסע על מנת להציל את העולם שהם מכירים. (או שלא) מי יהיה אויב? ומי הוא ידיד? גיבורים חדשים ואיוב מסוכן וערמומי, מחכים לכם בספר. האם גם המסע הזה יסתיים בניצחון החצו...
