נ.מ. אד
עכשיו אחרי שכבר שמעתי את הסיפור על המסע של השבעה, התחלתי לחשוש הרבה יותר לגבי המשך המסע שלנו, אני לא מעוניין לקפוץ לביקור בשאול ובטח שלא בטרטרוס – התהום העמוקה ביותר לשם מגיעים מפלצות לאחר שהן נהפכות לאפר ולפני שהם חוזרים כדי להציק לעוד חצוי תמים.
כמה כיף היה לשמוע שיש לנו עוד נסיעה של שעתיים לפני שנגיע למחנה יופיטר? כמעט יותר מדי. משום מה הייתה לי הרגשה שאנחנו לא באמת אמורים לצרף אלינו מישהו ממחנה יופיטר, אבל מכיוון שזה קצה החוט היחידי שלנו נאלצנו לבוא כדי לפחות לנסות. עלינו על טנדר של מחנה יופיטר שמסיבה כלשהי היה בצבע סגול. טרי בלי להסס לרגע נכנסה למושב האחורי של הטנדר, נכנסתי מיד אחריה, בעוד לואי התיישב ליד הנהג המלחיץ.
כן, לנהג היה מראה מלחיץ.
היה לו מראה של פסל של חייל רומאי קלאסי, עם כמות שכל באותו גודל. היה לי ברור ממבט אחד שהוא מעולם לא חשב על משהו אם לא פקדו עליו לעשות זאת.
אני לא טרחתי לשאול אותו כלום, רציתי שיתרכז בנסיעה. יש אנשים ששתי פעולות במקביל, בשבילם, זה שתיים יותר מדי.
הנסיעה הייתה עוברת מהר יותר אם לואי לא היה מדליק את הרדיו. אני חושב שהוא רק רצה לשמוע חדשות, אבל ברגע שהוא נגע ברדיו טרי התלהבה כל כך מהמוזיקה שהופעלה, שלא היה אפשר לכבות אותה כל הנסיעה. כן, גם לא את המוזיקה.
אז, ככה נכנסתי למחנה יופיטר בפעם הראשונה: עם נהג שומר-ראש – ראש-בטטה, נער מעוצבן במושב מקדימה שמתלונן שהוא לא מצליח להירדם, ואחות צווחנית שמנסה לשיר בכמה טונים גבוה יותר מהנחוץ.
נכנסתי כנער בוגר ומתוסכל מאוד.
אני חושש יותר ויותר מהמשימה שעומדת לפנינו למרות שאין לי אפילו צל של מושג מה היא, ומדבר בן של אל השמש והאור, צל זה דבר שאני אמור להבין.
תכננתי שההגעה למחנה תהיה מבחינתי הכניסה הרשמית שלי למשימה. ואני חייב לציין שהצורה שהיא יצאה בסוף מתסכלת אותי לחלוטין. אני מקווה כל כך שה"גיבור" שיצטרף אלינו יהיה בוגר. ועדיף שזו תהיה בת. אני לא מתכוון לתת לטרי להרגיש שהיא שונה. לא משנה שגם ככה היא תמיד תהיה השונה, זאת שמעולם לא למדה מסודר, הפראית וחסרת הנימוסים. אני מתכוון לגרום לה להרגיש שייכת.
חוץ מזה שלא יזיק לי חברה, אם היא באמת תהיה בוגרת כמו שאני מקווה. מה שאני באמת לא רוצה עכשיו הוא העתק של טרי או של נהג ראש-בטטה.
הכניסה למחנה הייתה בדלת שנראית כמו דלת שירות רגילה של מנהרה עם הבדלים קטנים. שניים ליתר דיוק. הם עמדו משני צידי הדלת וצפו בדריכות לכל הכיוונים. אני חושש לחשוב שאולי זה היה רק הצגה בשבילנו, אבל אפילו לי קשה להאמין בזה. הם היו שני נערים עם חרבות מוזהבות בידיהם.
שומר אחד גבוה בלונדיני ושרירי, חייל רומי טיפוסי, לעומת זאת השומרת שלידו הייתה עם שער שחור קלוע בזנב סוס, ואם לא החיוך הגדול שלה, אני חושב שהייתי משקשק בפחד. היא לא הייתה בעלת מבנה גוף מפחיד, אלא שמשהו בעיניים שלה נראה מאוד אכזרי. היה לי ברור שהיא מוכנה לעשות הכול אם היא תאמין שזה מה שנכון.
אני יודע שהיא נראית בוגרת, אבל אני לא חושב שהיא מתאימה למסע. אני מקווה, היא מלחיצה אותי ממש.
"היי, אני מייגן." פנתה אלינו "ברוכים הבאים למחנה יופיטר, בהצלחה במסע החיפושים!" השומר וראש בטטה הביטו אליה בתדהמה, הם כנראה לא רגילים לשמוע אותה נחמדה.
"היי, ותודה!" עניתי מהר ומשכתי את לואי וטרי איתי, לפני שראש-בטטה ישאל אותה ברוב טקט למה היא נחמדה. משום מה היה לי הרגשה שהוא היה עושה את זה אם לא הייתי בעל רפלקסים חדים ומהירות חשיבה מדהימה.
כשאין לך מי שיחמיא לך חוץ מאחות חסרת נימוס, אתה לומד להחמיא לעצמך.
נכנסנו למחנה, סוף סוף.
את השעתיים הבאות ביליתי בלחפש את טרי ולוודא שלואי עומד בקצב. נכון שהוא טען שהוא לא עייף, אבל אני לא רוצה שהוא ירדם על חוד חנית טועה תוך כדי הליכה. בחיי שטרי ולואי הם זוג-הפכים.
הפכים. הם הפכים, לא זוג. זוג-הפכים זה פשוט הביטוי המקובל.
התיישבנו לנו (טרי עשתה כפיפות בטן) על הדשא והבטנו לשמים. אני הבטתי לשמים, טרי העיפה מבט חטוף בשמים מדי פעם, ולואי? טוב, אני לא יודע. אולי נרדם, כבר לא היה לי כח לבדוק.
הוא נראה ממש מתוסכל כבר מהבוקר, יש משהו שמכביד עליו.
"אל תדאגו ממחר, תראו מה יש לנו היום! אנחנו במחנה בטוח, נחים על הדשא, בלי שום מפלצת נוראה באופק!" כנראה הייתי צריך לדעת כבר אז: דיברתי מוקדם מדי.
YOU ARE READING
אויב ידיד או ידיד אויב (פאנפיק פרסי ג'קסון)
Fanfiction*בכתיבה* אחרי המוות של גאיה הולך וצומח לו אסון חדש. ארבעה גיבורים חדשים יישלחו למסע על מנת להציל את העולם שהם מכירים. (או שלא) מי יהיה אויב? ומי הוא ידיד? גיבורים חדשים ואיוב מסוכן וערמומי, מחכים לכם בספר. האם גם המסע הזה יסתיים בניצחון החצו...
