בדרך לאלוהות

Part 1 - I can't live without you

נק' מבט : פרסי

זה היה שדה הקרב הכי קשה שהייתי בו. חצויים ומפלצות נלחמו זה כנגד זה ומתו במטרה לנצח את המלחמה. חצויים רבים כל כך הקריבו את חייהם כדי לעצור את גאיה. לא יכולתי לתת לעצמי להיפצע , לא יכולתי לתת לעצמי לדמם ולהעיר את גאיה. לכן נלחמתי, אנקלוסמוס כמו שלוחה של ידי כששיספתי , פצעתי ודקרתי מפלצת אחר מפלצת כשהאפר שהשאירו אחריהן מחתים את שערי ופניי. אנבת' נלחמה מאחורי, שומרת על גבי, ביחד היינו צוות בלתי מנוצח כשנלחמנו זה למען חייו של זה היינו כמו צבא שלם. לבסוף הפסיקו המפלצות להגיע והבטתי על שדה הקרב השומם המום מגודל ההישג. הבטתי על עצמי, מחפש שריטות או פצעים מדממים שיכולים להוות סיכון להתעוררותה של גאיה, אבל לא היה אף לא אחד! הצלחנו לעצור את גאיה. הסתובבתי לאנבת' חיוך פרוס על פני. היא הייתה כל כך יפה, בטני התהפכה כשהבטתי בעיניה האפורות וראיתי בהן את העייפות וההקלה שבטח השתקפו גם בעיני. שערה הבלונדיני היה מלא אפר מפלצות ודם עד שכמעט ולא נראה בלונדיני, ידי רעדו מהרצון להסיט קבוצת שיער סוררת מעיניה ולנקות את האפר והדמעות. אנבת' חייכה אליי בחזרה קולה רועד מהקלה כשאמרה "עשינו את זה פרסי, עשינו את זה ושנינו עוד חיים!" ואז היא הביטה מאחורי, עיניה מתרחבות בפחד "פרסי! תזהר!", הסתובבתי במהירות אנקלוסמוס כבר שלופה בידי, אבל אפילו אני לא הייתי מספיק מהיר בכדי לעצור את הקיקלופ הענק שרץ לעברי ואת חרבו העצומה שנתקעה היישר בבטני, מפלח שריון ובשר כמו חמאה רכה. בשניות הראשונות הייתי בהלם. הבטתי בחרב הענקית שבצבצה מבטני, שמעתי ברקע את צרחתה של אנבת' ואת אוושת הפגיונות שלה כשזרקה אותם לעבר הקיקלופ ואיידה אותו. הושטתי את ידי לניצב החרב, מנסה למחוץ אותו בין אצבעותיי בתקווה שיעלם. בציפייה להתעורר מחלום הבלהות הזה כמה שיותר מהר, אבל הניצב היה שם חזק ויציב, חושיי מסרבים לקלוט את החרב שתקועה לי באמצע הבטן ואת גודלה המפלצתי, 'זה רק קיסם' אמרתי לעצמי, חוזר על כך שוב ושוב 'זה רק קיסם'. אנבת' צרחה מאחורי קוראת בשמי שוב ושוב, קולה נבלע בשאגת דמי באוזני . ידי עדיין נחו על הניצב הוא היה קר וחלק ולא טבעי, הכל הרגיש לא טבעי כאילו העולם איבד מהחדות הרגילה שלו ושקע בתהום של חוסר תחושה וגבולות מטושטשים. זה לא כאב, לא במובן הרגיל של המילה, זה היה כמו לצוף בחלום, שהגוף מפסיק להגיב והעיניים לא קולטות. אנבת' נגעה בכתפי עייניה מפוחדות, דמעותיה זרמו בפלגים מהירים על לחייה. קרסתי, ברכיי פוגעות באדמה ברעש מצלצל, ידי עדיין על הניצב מסרבות לשחרר. "אנבת'..." קולי היה חלש וצרוד, אנבת' ירדה על ברכיה על ידי , ידיה תופסות את ראשה, היא הביטה לתוך עיניי, עיניה האפורות בורקות מדמעות. "אנחנו צריכים להוציא את החרב! ולמצוא מקור מים וקצת אמברוסיה וצריך להבין איפה הפצע פגע הכי קשה" פתחתי את פי לדבר אבל אנבת' השתיקה אותי, היא החלה לדבר מהר, לברבר על כל דבר וידעתי שהיא ממש לחוצה. "אנבת'..." חזרתי, קולי הנואש תפס את תשומת לבה והיא הפסיקה לדבר ידיה רועדות כשהביטה בי. " אנבת'... זה לא יעזור, החרב עמוקה מידי... אם אני אוציא אותה אמות מאיבוד דם וגם אעיר את גאיה , ואם לא..." אנבת' נעשתה לבנה עוד יותר "אל תדבר ככה!" קראה, קולה רועד מבכי "אנחנו נצליח להציל אותך!" הרמתי את ידי לפניה עיניי סורקות את פניה באהבה שאין לה קץ, הרמתי את ראשה וניגבתי את דמעותיה. אנבת' התכופפה אליי ונישקה אותי , שפתיה מרפרפות על שפתיי והכאב פשוט נעלם לרגע קצר. "פרסי אתה מדמם!" אנבת' ליטפה את פניי ושנינו התבוננו בשובל דמי נספג באדמה. הכל נהייה שקט, יכולתי כמעט לשמוע את האדמה נאנחת כשהדם שלי מרווה את צימאונה. החוורתי, ידי נחות על ניצב החרב, אנבת' שמה את ידיה על שלי ולחשה "אני אוהבת אותך מוח אצה" ליטפתי את לחייה והתרוממתי לנשק אותה "גם אני אוהב אותך חכמולוגית ..." לחשתי לה ונישקתי אותה פעם אחרונה, מנסה לחקוק בראשי את טעמה. אנבת' הסתכלה בעייני ושלפנו את החרב מבטני נותנים לדמי לפרוץ החוצה באנחה. באותו הרגע אמא אדמה התעוררה משנתה והצבאות תקפו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הרגשתי את החיים עוזבים את גופי עם כל טיפת דם שנפלה לאדמה, הבטתי באנבת' ומאחוריה בצבאות המסתערים עליהם "רוצי אנבת'" אמרתי "לכי להייזל או לפייפר! תצילי את עצמך" אנבת' הסתובבה אלי, עיניה נוצצות מדמעות "אני לא עוזבת אותך מוח אצה! עדיין לא הבנת את זה?" התבוננתי בה, בעיניה האפורות , בשערה המבולגן, בבגדיה הקרועים. הרגשתי את התחושה החמימה הזאת שאפפה אותי בכל פעם שאני רואה אותה. חייכתי חלושות, כוחי עוזב אותי במהירות "תחיי את חייך אנבת'... בבקשה !" היא הנידה בראשה בעדינות ולחשה "לא בלעדיך מוח אצה... אני לא יכולה בלעדיך." ניסיתי להתנגד אבל לא נשאר בגופי מספיק כוח לדבר, לא נשאר בגופי מספיק כוח אפילו לנשום. כל גופי כאב, כל נשימה ייסרה אותי, אבל אזרתי את כוחותיי האחרונים ולחשתי, קולי לא רם ממשב הרוח "אני מצטער". ואז גופי ויתר, נשמתי התנתקה מגופי באוושה, זה הרגיש כמו לעוף, שחרור וחוסר מוחשיות שרק אני שולט עליהם. ריחפתי מעל גופתי המדממת. אנבת' כרעה ליד גופתי, פניה מלאות דמעות וידיה רועדות. רציתי לצרוח , לצעוק לה לברוח כששמתי לב למפלצת עם פגיון ירוק נוטף ארס, רגע אחד מאוחר מדי, רציתי לצרוח, לצעוק לה לברוח. אבל אנבת' הבחינה בו, הסתובבה לאט, עיניה האדומות מתמקדות בקיקלופ והפגיון. היא הפנתה את מבטה חזרה אליי, אל גופתי הטרייה ונשארה במקומה, אפילו לא שלפה את פגיונותיה, היא הסתובבה חזרה לקיקלופ מחכה למכה. הקיקלופ הניף את הפגיון והנחית אותו ממש לצד ליבה . אנבת' השתנקה, פניה נעשים לבנים מכאב. היא קרסה והביטה לאוויר, עייניה פוגשות את עיניי כאילו יכלה לראות את רוחי מרחפת שם, חיכיתי כשגופה נרפה ונשמתה השתחררה מגופה. היא חייכה לעצמה כשראתה את ידה הגשמית משולבות בידי הגשמית. היא ריחפה לכיווני, מביטה יחד איתי לשדה הקרב אל חברינו הנלחמים על חייהם. "הם יהיו בסדר" אמרתי לה ולקחתי את ידה בידי כשהשתחררנו מכבלנו האחרונים על האדמה וריחפנו מעלה.