בדרך לאלוהות

Part 2 - When the sky calls you

נק' מבט – ג'ייסון

כל החולצה שלי ספוגה דם, צבעה הסגול הפך כמעט שחור כשטיפות דמי ודמם של חברי נספג בה, ליבי נהיה כבד כשהבטתי לשובל האש שחצה את השמיים, קריאת הקרב האחרונה של ליאו מהדהדת באוזניי, נשאתי תפילה לכל אל שהכרתי שישמור עליו וילווה אותו בדרכו.
הבטתי בפייפר, היא ישבה לצד כמה מבני אפולו במרפאה המאולתרת שהקימו שם. הם טיפלו בפצועים, בני אפולו עובדים בטירוף ופייפר לוחשת באוזניהם של הגוססים משתמשת בכוחותיה האחרונים בכדי להעניק להם מעבר שליו לעולם הבא. לפתע היא שמה לב למבטי, ראשה מוטה בעדינות כשאותתה לי לבוא. הלכתי אליה הקלה מציפה אותי כשראיתי אותה שלמה, בריאה ובטוחה. כשהגעתי עליה היא חייכה אליי קלות, עיניה עייפות וכל שריר בגופה מתוח מהמאמץ להשתמש בדיבור ההקסמה שלה לאחר שהפנטה את גאיה. שלחתי יד לתמוך בגבה מעביר בעדינות את אצבעותיי על שרירי גבה העייפים, לשמחתי היא נרפתה נותנת לעצמה להתרפק עליי בשעה שהשקיעה כל טיפת ריכוז שהייתה בה בצלילים הרכים שבקעו מגרונה והרגיעו כל נשמה אבודה באוהל. היא שרה שיר יווני עתיק שדיבר על מעבר בטוח לממלכתו של האדס, על מות גיבורים ועל נשמות שיוצאות לחופשי ברוגע וללא קשרים שמושכים אותם מטה. השיר העביר בי צמרמורת וגרם לי לחשוב על כל אותן הנשמות שעברו לעולם הבא מלווים בשירי התחינה של רופאיהם להאדס שיעזור להם. אבל קולה של פייפר היה בוטח, היא האמינה באמת ובתמים שהבטחתה לגוססים תתגשם והשקיע בקולה כל טיפת כוח שנותרה בה בכדי לוודא זאת. משב רוח פתאומי קטע את הרהוריי הוא הניד את שערה של פייפר והתלפף, כמעט באהבה סביבה נותן לקולה חוזק ועוצמה שכבר לא יכלה למצוא בעצמה. שאפתי עמוקות את ריח משב הרוח, גופי נמלא בריח ורדים ובתחושה חמימה ששלהבה והרגיעה אותי כאחד. פייפר ניסתה לסמן לי משהו באצבעותיה כשהעבירה אותן על עורי והטוותה סימנים שלא הצלחתי לפענח. מגעה העביר בי צמרמורת, כל מעבר של אצבעה מועצם פי כמה וכמה על ידי אותו חום מסתורי שהתרוצץ בגופי. היא הסתובבה לעברי פיה ממשיך לשיר אבל עיניה מביטות רק בי ממלאות אותי בתחושת עקצוצים בכל הגוף, התקרבתי אליה פי קרוב כסנטימטר לפיה כשהיא הנידה את ראשה חלושות עיניה מתערפלות ומתבהרות לחליפין ואז היא הרימה את ידה וסטרה לי. הרגשתי כמוכה ברק, גל הלם חלף בי והעיר אותי מהטרנס שנכנסתי לתוכו. פייפר הסתכלה עליי בוחנת את עיניי, מנסה להבין אם חזרתי לעצמי. החום בגופי נעלם ואיתו ריח הוורדים וחוסר היכולת שלי לראות בבהירות את המצב. פייפר הנהנה בשקט ופנתה ממני, גופה מזדקף ומתקשח, כשקולה נעצר לבסוף עייף מלהמשיך. מולנו עמדה האישה היפה ביותר שראיתי מימיי היא לבשה שמלה זהובה אלגנטית שהלמה להפליא את עורה ושערה. לפתע שמתי לב לדמיונה המדהים לפייפר, שערה וגוון עורה היו בהירים במקצת אך הנחתי שזה רק בגלל שכך חשבתי שתראה. פייפר הביטה באמה בבלבול וחוסר ביטחון שרק אפרודיטה יכולה לעורר בה. תהיתי איך היא רואה אותה. מה הוא אידיאל היופי בעיניה, שלדמותו מופיע אפרודיטה בעיניה. אבל הנחתי שזה לא משנה, כי במחשבותיי דמותה של פייפר היא מה שעיצב את דמותה של אפרודיטה כפי שאני רואה אותה, וזה השרה בי תחושת רוגע בלתי מוסברת למראה האלה היפיפייה שמולי. הנחתי יד על כתפה וניסיתי לשדר לה את הרוגע שאפף אותי. פייפר הביטה לעברי, תווי פניה מתרככים מעט ונרגעים למראה המבט על פני. היא כחכחה בגרונה, מנסה לשוות לקולה תחושה פחות עייפה, אך אפרודיטה הקדימה אותה עיניה מדלגות בנינו ומשהו דמוי צער זלג למבטה. "פייפר, אנחנו צריכות לדבר" אמרה, קולה לא חזק מלחישה ובכל זאת בלתי ניתן לסירוב. פייפר מצמצה רוגז מופיע במבטה "את מנסה 'להקסים' אותי?" דרשה "או לא, פייפר מתוקה. אין לי שום צורך 'להקסים' אותך בכדי שתבואי איתי, את פשוט תבואי כי את יודעת שזה חשוב." פייפר הביטה בי בחוסר אונים, אז אני פניתי לאפרודיטה "גברתי, השיחה שלך עם פייפר תצטרך להמתין, לפייפר יש פה המון עבודה עם הפצועים והיא לא יכולה לעזוב כרגע" פייפר לחצה את ידי בתודה . "לפייפר אין כבר מספיק כוח לגרום אפילו לטיפש שבגברים למצמץ, ובטח שלא לגרום להאדס לקבל את הנשמות בברכה." פייפר השתנקה בכעס, גופה מתקשח ואז נשפה והפנתה את ראשה לעברי בהשלמה "זה נכון" לחשה בעצב, "השיר שלי עכשיו שווה ערך לתפילה, אין לזה סיכוי". אפרודיטה הנהנה בתודה והמשיכה בדבריה, "אני יכולה להעניק לך מכוחי אם תבואי לדבר איתי לרגע בחוץ." פייפר הנהנה בשקט, התנתקה ממני והלכה אחרי אמה מחוץ לאוהל. חיכיתי בשקט, גופי עדיין נלחם בהשפעות ה'הקסמה' העוצמתית שחוויתי לפני רגע. העייפות מהקרב בשילוב עם התחושה המהפנטת של קולה של אפרודיטה התישה אותי לחלוטין, אז נשענתי על הקיר וסוף סוף עצמתי את עייני. בלי ששמתי לב פייפר נכנסה לחדר ונעמדה מולי, היא שמה את ידה על פניי ולחשה לי שהיא צריכה לדבר איתי, משהו בקולה גרם לי לפתוח את עיניי, הוא היה חנוק ויכולתי ממש לשמוע את הדמעות העצורות. הבטתי בפניה עייניה היו אדומות מדמעות ועל לחייה היו שבילים שהשאירו אחריהן דמעותיה השקטות. לחצתי את ידיה וקיוויתי שהיא יכלה לקרוא בפניי את הדאגה האינסופית שלי ואת האהבה שלי כלפיה. לפתע היא החלה לבכות , ממש לבכות, כל גופה רעד ועייניה התערפלו. משכתי אותה אליי, גופי מגיב אוטומטית כשנתתי לה להתפרק בזרועותיי עד שלא נשארו בה עוד דמעות. לבסוף בכייה שכח, עיניה נודדות לעברי נותנות לי אישור למה שכבר חששתי שקרה. "מי מהם?" לחשתי בקול רועד, "מי מהחברים שלנו לא שרד?" קולי נשבר ודמעה בודדה זלגה מעיניי, כשחשבתי על חברינו מארגו 2 או שאולי היו אלו ריינה או ניקו, או אפילו חברינו מרומא החדשה או ממחנה החצויים. פייפר נשמה עמוק ואז קירבה את פיה לאוזני ולחשה "אלו אנבת' ופרסי" הבטתי בה בהלם. מוחי מסרב לעכל את המילים שאמרה. "לא, לא, לא! זה לא נכון!" צעקתי "פייפר בבקשה תגידי לי שזה לא נכון!! בבקשה!!" קולי נשבר ועיניי התמלאו דמעות. ראיתי בעיניי רוחי את פרסי ואנבת' כפי שנראו בפעם האחרונה שראיתי אותם, מלוכלכים ודואבים אבל חיים! לא יכולתי לדמיין את הניצוץ הזה בעיניהם נעלם, לא יכולתי לדמיין את החיוך התמידי של פרסי נמחק לתמיד, לא יכולתי לחשוב שלא אשמע עוד את ההערות המתחכמות שלו, את ההומור הטיפשי ואת ההקנטות שאנחנו כל כך אוהבים ולא אקניט עוד את פרסי על המבט המאוהב שיש לו כל פעם שאנבת' בסביבה. חשבתי על המבט שהיה בעיניו כשהוא קפץ אחרי אנבת' לטרטרוס והנחתי שיש משהו מנחם בזה שגם במוות הם יהיו ביחד. חייכתי קצת ולחשתי את זה לפייפר, היא הסתכלה עליי במבט מוזר ואז צחקה "אתה נשמע ממש כמו בן אפרודיטה". אחזתי בידה והובלתי אותה לפתח האוהל עייננו דומעות אבל חיוכים קטנים של חצי נחמה על שפתינו, וכך הלכנו לארגן לוויה לגיבורים אמיתיים.