בדרך לאלוהות

?Part 6 - who wants to be a god

נק מבט – אנבת'

ידיי רעדו. תמיד פחדתי מהמוות או נכון יותר, פחדתי להישפט. המחשבה של עמידה במשפט לאחר המוות, שכל מעשיי ישקלו ויושמו על מאזניים שיכריעו את גורלי. זה באמת הוציא אותי מדעתי, אני מחשיבה את עצמי אדם שקול ומחושב, תמיד ידעתי להסתמך על מוחי כשליבי היה מבולבל וזה הציל אותי ואת חבריי פעמים רבות מספור. אבל היום זה יעמוד לי למבחן, היום עלולות החלטות שקולות אלו להרע לי במשפטי. בני ובנות אתנה עמדו בדילמה זאת במשך מאות שנים ורבים כל כך מהם כשלו בה, זה הדילמה של בעלי המוח החד, החישוב הקר הוא מפלתנו. זה פשוט כל כך לשכמותינו לשכוח את אנושיותנו ולהפוך במהירות הבזק לחסרי רגש, מחושבים כמו מכונות. זה מה שקורה לחלשים שבינינו הם מאבדים את ליבם במרדף אחר ידע ואת נשמותיהם בחישוביהם הקרים. נזכרתי בדדלוס הממציא הגאון שהערצתי, שתשוקתו לידע וערמומיותו היו מפלתו. להיות כמוהו היה ועדיין החלום הגדול ביותר שלי ואם זאת הפחד העמוק ביותר שלי. ידעתי שאיני מכונה, ליבי הדריך אותי פעמים רבות מספור ומצפוני היה שקט, אבל לעולם אי אפשר לדעת. פרסי צעד לצידי ידו מונחת על גבי – תומך בי, כוחו משתלב בכוחי ומעניק לי את פיסת השקט שאני צריכה. כך הוא תמיד היה איתי, האי הבטוח שלי. ידעתי שהוא לא תמיד כזה, למעשה הוא בכלל לא כזה וזה תמיד הדהים אותי איך הוא משתנה לידי. גדלתי איתו, ראיתי אותו נהפך מהילד שהכרתי בגיל שתיים עשר, לנער האמיץ והחזק, כמעט פראי עם כוחותיו, שהוא עכשיו. בקרב הוא היה קטלני, הוא תמיד היה, אבל ככל שהוא התבגר כוחותיו התחזקו והוא נהפך לחצוי האדיר והחזק ביותר שאני מכירה. אפילו עכשיו לאחר מותו ניתן היה לחוש בכוח זורם מתחת לפני השטח שלו, רק מחכה לזימון. הוא האבן המנחה שלי, הוא האדם שמשך פעם אחר פעם את ליבי לפני השטח והפך אותי לאדם טוב יותר, לאדם שגאוותו לא פגמה בו ועל זה אהבתי אותו.
דלת הופיעה בקצה המסדרון ואור כחול – זהוב – כסוף מהסוג שלפעמים אפף את האולימפוס הבזיק מאחורי הדלת. לחצתי את ידו של פרסי והרפיתי את גופי לאחור נותנת לשרירי להתכווץ ולהתרפות עד שהמתח כאילו הבזיק על עורי. זעה קרה זלגה במורד צווארי כשצעדנו את הצעד האחרון לכיוון הדלת. פרץ אור זוהר קידם את פנינו כשנכנסנו מבעד לדלת, מסמא את עינינו. כששכח האור התגלה לפנינו מראה אחר לחלוטין ממה שציפינו, היה זה חדר כס מצומצם, כאילו ניסה מישהו לקחת את האולימפוס ולהכניס אותו לתוך בית מגורים. שניים עשר כסאות, כל אחד מהם מגיע עד התקרה ומלא הדר ופאר. על הכיסאות ישבו שניים עשר האלים כל אחד מהם קורן עוצמה שהעבירה בנשמתי החשופה צמרמורת, הם ישבו במעין חצי עיגול שבמרכזו בימה גבוהה שעמידה עליה תביא כל אדם פשוט לגובהו של מושב הכיסא בו ישבו האלים. ממש מול הדלת בה נכנסנו ישב למרבה ההפתעה האדס, לראשו חבש כתר עשוי להבות שחורות זהות ללהבות שניצתו בעינו כל כמה דקות. לגופו לבש האדס, חליפה שחורה – אפורה ונראה היה שאת גלימתו האופיינית החליף בז'קט מעצבים עשוי אותן נשמות מעונות. משני צידיו ישבו זאוס, זקנו הלבן מסודר למשעי וניתן היה לראות ניצוצות מבזיקים ממנו, ופוסידון שלבש חליפה בצבע כחול כהה – בהיר. הבטתי בעיניו והצטמררתי מכמה דומות היו לעיניו של פרסי אבל היה בהן מבט אחר, עתיק ומסוכן יותר, שגרם לי להסב את מבטי במהירות. להפתעתי הרבה לצידו של פוסידון ישבה לא אחרת מאימי, עיניה האפורות ממוקדות בי ובפרסי ופיה קפוץ בצורה שהכרתי היטב מעצמי. זה היה המבט המדויק שעלה על פניי שנתקלתי בבעיה שהצריכה חשיבה אסטרטגית וכן גם מניפולטיביות. לרגע חששתי, מה כבר יכולה אימי לתכנן שהובילה להופעתם של כל שניים עשר האולימפיים ברגע בחינת הנשמות שלנו. אך לא נדרשתי לתהות זמן רב, ברגע שנכנסנו לחדר הדלת נטרקה מאחורינו ואימי קמה ממקומה מסובבת את ראשה לכיוונו של זאוס ונועצת בו את מבטה. זאוס נאנח בשקט ואמר "דברי אתנה, הריי כולנו יודעים שלא תתני לי להוציא מילה מהפה עד שתאמרי את דבריך שלך.". אתנה חייכה חיוך קר מהסוג שתמיד פחדתי שירשתי ממנה, והתיישבה במקומה, עיניה מתמקדות בנו בחזרה. "כפי שכולכם יודעים" פתחה, "בתי אנבת' והגיבור השני, פרסי ג'קסון. נהרגו היום בקרב ומתו מות גיבורים" דממה השתררה בחדר. "מות גיבורים זה היה רק הנקודה האחרונה בשרשרת של מעשי גבורה ובשנים של הקרבה לטובת האולימפוס. בין מעשי הגבורה הללו ניתן למנות את החזרת הברק הראשון של מלך האלים זאוס. שמירת מחנה החצויים, בו כל ילדינו נמצאים, בטוח מפני מפלצות בכך שעזרו בהחזרת גיזת הזהב. ושניהם אף הובילו את ההגנה על מנהטן בהעדרנו והצלת האולימפוס מידי אויבנו משכבר המים, קרונוס." רחש עלה בין האלים, לא רבות הפעמים בהם אל מפאר כך את מעשיו של גיבור ומודה שבלי עזרתו המצב היה נראה אחרת. פוסידון כחכח בגרונו וחייך לאתנה בהבעה מוזרה, כאילו כל המצב מצחיק אותו. "כמו שאתנה החכמה אמרה פה, שני הגיבורים הללו התעלו בהרבה על רוב הגיבורים שאי פעם נולדו." אמר. צחקוק חלש נשמע, "טוב שאמרת גיבורים, דוד. עוד הייתי חושבת שאתה מחשיב אותם כשווי ערך לאלים ואז אבא היה מתעצבן." אמרה ארטמיס קולה רציני ובאותה עת ציני וצוחק. פוסידון הביט בה במבט משועשע והמשיך בדבריו, "וכמובן אי אפשר להתעלם מגבורתם בקרב כנגד גאיה וצבאותיה ומהעובדה שבלי עזרתם כנראה שעד עכשיו עוד היינו תקועים בפילוג בין צורתנו היוונית לרומית". מלמולים חסרי מנוחה נשמעו וזאוס הרעים בדבריו משתיק את כל השאר. "לאן אתה חותר אחי? מה ברצונך להציע?", אתנה דיברה שוב, קולה מפייס יותר הפעם, פחות תוקפני. "ברצוננו להציע תגמול הולם לגיבורים אלו, אדוני." זאוס קם ממקומו האדמה רועדת תחת רגליו, ברקים ניסו להתגבש בידו, האדס, קם גם הוא גופו קורן בשעה שהחדר כאילו שאב את הברקים מידיו של זאוס. "בלי נשקים שמימיים בממלכתי, אחי, דבר כזה עלול להתפרש לא נכון כשאתה בתחום שליטתי." אמר האדס, פניו זורחים מההנאה שהפיק מהמצב, זאוס נהם והתיישב בחזרה בכיסאו מבטיו היוקדים חורכים, ממש חורים גשמיים, ברצפה שלפנינו. "שני אחי חברו נגדי" נהם בכעס, "נראה שאין לי ברירה אלא להקשיב לדבריכם." פוסידון חייך חיוך מבודח וניתן היה לראות על פניו של האדס, וכמה אלים נוספים רמיזה לחיוך, אתנה נעמדה שנית ואמרה "כפי שהתחלתי לאמר, אנו מבקשים לתת פרס הוגן לגיבורי האולימפוס הגדולים ביותר של מאות השנים האחרונות, אנו מבקשים לתת להם את פרס האלוהות. לשניהם". שקט השתרר בחדר, אף אחד לא העז להוציא הגה לפני שזאוס יעכל את הבקשה. לפתע קמה הרה ממקומה, עייניה רושפות כשהתבוננה בי, ולאחר מכן העבירה את מבטה היוקד בין כל האלים. מבטה נעצר לבסוף על זאוס ומשהו בה התרכך, אני מוכרחה להודות שלא צפיתי את זה, אבל משהו בה התרכך למראה כל משפחתה יושבת יחדיו גם אם בניכור מסוים. למעשה נטיתי לשכוח שכל האולימפיים היו בעצם משפחה, משפחה עם המון בעיות אבל בכל זאת משפחה, ותפקידה של הרה היה לשמור עליה כזאת. לא נטיתי לסלוח בקלות, במיוחד לא לאלות מנופחות מעצמן ואכזריות, שמקללות אותי בפרות מסריחות ולוקחות ממני את החבר שלי, אבל בכל זאת יכולתי לראות כעת שמבחינתה היא שמרה על הדבר החשוב לה ביותר – המשפחה שלה. לא מגיע לה וגם לא לי שאכנס לעולם הבא עם טינה בלב לאלת המשפחה (זה בוודאות לא יעשה טוב לחיי המשפחה שלי בגלגול הבא והאמת שממש בניתי עליהם) . הרה כנראה הרגישה איכשהו בשינוי הגישה שלי, כי כשהסתובבה לבסוף חזרה אלינו משהו בפניה השתנה, "אז אתם רוצים להפוך את שני החצויים הגיבורים הללו לאלים" המהמה לעצמה. "מעניין כמה מהנוכחים בחדר הזה ידעו על כך מראש והצבעתם כבר הובטחה". פוסידון נע באי נוחות בכיסאו, הוא בהחלט קיווה שזה לא יגיע לידי כך אבל כשמדובר בהרה לא היה מזה מנוס. "הרה, זכרי שאת תלשת את בני מחייו בלי לבקש את אישורו או את אישורי. אני חושב שכדאי לך לשקול את ההצבעה שלך בשביל המצפון שלך." נחרתי בשקט כאילו בכלל יש לאלה הזאת מצפון, אבל נראה היה שהשתכנעה. "טוב אז בואו נצביע" אמרה ארטמיס עיניה חורכות בי ובפרסי. אני לא מאמינה שפעם רציתי להצטרף לציידות, אני מכבדת את ארטמיס מאוד, שלא יהיו טעויות, אבל לפעמים משהו בה העביר צמרמורת בגבי יותר מכל אל אחר. ההצבעה נפתחה, פוסידון נעמד וקרא בקול "כל מי שבעד להפוך את פרסי ג'קסון ואנבת' צ'ייס לאלים מתלמדים שלי ושל אתנה, שירים את ידו! " שקט השתרר. אתנה ופוסידון הרימו את ידם וכך גם הרה, אפרודיטה סקרה אותנו הרימה את ידה וצחקקה. אחריה הרים גם ארס את ידו, עיניו רושפות כתמיד ובתגובה למבט המופתע של פוסידון משך בכתפיו והפנה את ראשו לכיוונה של אפרודיטה. "חמישה אלים מתוך שניים עשר" לחשתי לפרסי "אפילו ארס הצביע לטובתנו". פרסי הנהנן בהלם ואחז בידי בחוזקה. יכולתי לשמוע את ליבו הולם במהירות ואת התנשפות ההפתעה שלו כשאהדס הרים את ידו. זאוס הביט משתומם באחיו "חשבתי שאתה שונא את הילד" אמר, המום כולו. "הו אני בהחלט שונא אותו, אבל עשיתי עסקה עם חצוי מסוים שמתעקש לטפח את קישרי האב-בן שלנו...", "ניקו!" לחש לי פרסי "הוא גרם להאדס להצביע לטובתנו!". חיוך מאושר התפשט על פניו הופך את עיניו למנצנצות ואת פניו ליפים כל כך שרציתי לבכות. צחקקתי בשקט. אני באמת בלחץ כי התגובות שלי לחלוטין יצאו מתווך ההגיוני. הספירה כעת הייתה שש מתוך שתיים עשרה! בחיים לא חשבתי שתהיה לנו הצלחה כזאת. מיד אחרי האדס הרימה את ידה גם פרספונה ובאנחה מיואשת הרימה את ידה גם דמטר.

ניצחנו.

פוסידון ואתנה קמו ממקומם, חיוכים של ניצחון פרוסים על פניהם. מי היה יכול להאמין שאמא שלי ופוסידון יעבדו יחד יום אחד... אולי אנחנו באמת שינינו משהו בשביל השניים האלה.
זאוס קם ממקומו ונאנח, פניו כעוסים כראוי להפסד שלו בהצבעה, אבל יכולתי לראות גם משהו מעבר לזה בפניו., מתחת למסכה שלבש על פניו יכולתי לראות פשוט ייאוש, ייאוש ועייפות מהשיגעונות של משפחתו ויכולתי להבין אותו. תחשבו לחיות אלפי שנים במאבקי כוחות מתמידים ובידיעה שכל פעם יכול לבוא אחד האלים (כולל עצמך) ובגלל שעמום או איזו גחמה מטופשת לגרום לאסון טבע עולמי או מלחמה הרסנית. זה בטח מתיש, למרות שהאלים לא מרבים להראות זאת הם לחלוטין מודעים לכוחם ולאחריות העצומה שטמונה בו. הם פשוט מרבים להתעלם ולהדחיק את זה. מבחינתנו היה זה אירוע משנה חיים (או מוות) אך מבחינת רוב האלים כאן זה לא היה יותר משמעותי מהמשמעות שנותן ילד למשחק בצעצוע או מהמשמעות שנותן אדם בוגר לצפייה בתוכנית הנוכחית שמשודרת בטלוויזיה. הם פשוט חיים כרודפי ריגושים, יותר מכל טינאייג'ר אמריקאי, והריגוש שהשיגו מחזיק בדיוק לשנייה, לרגע בודד ואז הם שוב משתעממים וחוזרים לחיפוש אחר הדבר הבא שיעיר אותם מהאלמותיות שלהם. לדעתי הסיבה היחידה שהצעתם של פוסידון ואתנה התקבלה היא שזה פשוט היה חידוש מרענן לרוב האלים.

בכל מקרה ההצעה התקבלה ואנחנו היינו רשמית בדרכנו להיות אלים!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היי😋 הבטחתי וקיימתי, פרק חדש סוף סוף !! אם אהבתם את הפרק אני ממש אשמח שתצביעו או תכתבו בתגובות זה נותן לי מוטיבציה להמשיך😊

הודעה קצרה :

מעכשיו אני אנסה להעלות פרק פעם בשבוע בערך (סוף שבוע בדרך כלל)😊

שאלה:

מה הייתם מעדיפים להיות חצויים יוונים או רומים?

תשובה שלי :

ברור שיוונית (מחנה החצויים זה אהבת חיי)😁