בדרך לאלוהות

Part 5 - forever

נק' מבט – פרסי

ריחפתי, ידי נעלמו והתגשמו כל כמה דקות וזאת תחושה באמת מוזרה תאמינו לי. לצידי ריחפה אנבת' ידיה משולבות זו בזו לפניה לוחצות חזק כל כך שאם לא הייתה רוח אני בטוח שהן היו מלבינות. אהה כן פה נכנס העניין השני, מתנו, אבל מסיבה לא ברורה אנחנו מתים שלא עברו הלאה. אנחנו תקועים פה, בחוצץ הביניים הזה שבין עולמם של החיים ועולם המתים. אנו רואים ואינם נראים, שומעים בלי יכולת להשמיע קול, כמו קהל בקולנוע שצופים בסרט בלי שהשחקנים יכולים לדעת שהם שם, רק שאנחנו צפינו בחברינו מארגנים לוויה, את הלוויה שלנו.

כבר שעות שאנחנו מרחפים כך שקועים כמו בטראנס עד שנשמותינו יתקבלו בעולם המתים, בתחילה ניסינו לדבר איתם לקרוא להם, לגרום להם לראות אותנו. אבל זה לא עבד וכשזה לא עבד זה היה מטלטל, באמת, ההבנה שאינינו שייכים יותר לעולם החיים, העולם שהתאמצנו לשמר אין ספור פעמים לא מקבל אותנו עוד, זה אינו מקומנו יותר. ניסינו לשחרר, 'חוט' אחר 'חוט', אחזנו ידיים נשמותינו מרחפות כשנפרדנו לשלום מחברינו, כשעברנו אדם אדם ושיחררנו. שיחררנו טינות עבר, אהבות וחברויות, הכרות תודה ובקשות סליחה. סלחנו גם למתים ונתנו לנשמותיהם של החיים את השחרור מעול מותנו. והענקנו לעצמנו מעבר חופשי וחסר מכשולים לחיים שמעבר. נשמותינו החלו להתפוגג, לכל אחד מאיתנו רק עוד 'חוט' אחד שמשאיר אותו על האדמה. לבסוף הם הגיעו, אמא שלי ואבא של אנבת'. איתרנו אותם במתחם שלנו, הם כרעו ביחד כתפיהם נוגעות זה בזה וידיהם מונחות על התכריכים, דמעותיהם יורדות בשקט ובתיאום כמעט מושלם, עמדנו שם אני ואנבת' ידי עוטפת את כתפה וראשה מונח על כתפי, איכשהו הצלחנו להרגיש זה את זה למרות היותנו רוחות (מי יודע אולי אפרודיטה הייתה נחמדה היום). לפתע אימי קמה על רגליה, ידיה תפסו בכתפיו של אביה של אנבת' אוחזות בו ומכריחות אותו להרים את ראשו, "יש משהו שאתה צריך לדעת" היא אמרה לפתע, צליל קולה הצרוד מבכי גרם ללבי לשקוע. היא הוציאה צדפה גדולה מבריקה מהכיס, זיהיתי אותה. לקח לי כמה שעות לשכנע את בנות הים האלה לתת לי את הצדפה הזאת, אבל זה היה שווה את זה לחלוטין. זאת הייתה אחת הצדפות המרשימות ביותר שראיתי. היה לה מין גוון מבריק של לבן ונגיעות של כחול ותכלת שנראו כמו גלים על החוף. מר צ'ייס הביט באימי בבלבול, הבנתי אותו לחלוטין גם אני לא הייתי מבין מה קורה במצב כמו שלו, אבל ידעתי מה אמא שלי עושה. היא ידעה מה אני רציתי יותר מהכל ולכן היא מפיצה זאת גם לאחר מותי. "פרסי סיפר לי על זה לפני כמה ימים, בהודעת איריסנט, הוא פחד שהוא לא יחזור ורצה שאדע על זה." אמרה והרימה את הצדפה קצת יותר למעלה "אני מקווה שהיית נותן את ברכתך כמו שאני הייתי מוכנה לתת את שלי". פניו של מר צ'ייס התמלאו דמעות, כשהבין על מה אימי מדברת. ואז היא פתחה את הצדפה וחשפה טבעת עשויה שלושה חוטי כסף דקים שזורים זה בזה בעבודת ידם המדויקת ביותר של אומני הקיקלופים הגדולים של זמננו ובראש הטבעת שובצה אבן חן כחולה מבריקה. אנבת' התנשפה בתדהמה וסוף סוף הפנתה את ראשה אליי, כרעתי למולה עייני נעוצות בעיניה, ואמרתי, קולי שקט כמו לחישה אך בטוח, הייתי בטוח כמו שלא הייתי בחיי, "אנבת' צ'ייס , חכמולגית שלי..." דמעות החלו לזלוג מעיניה והרגשתי אותן עומדות בגרוני. חייכתי, לא יכולתי לחשוב על דבר רע אחד כשעייני נעוצות ככה בעיניה. נשמתי עמוקות, חוקק בנפשי פעם אחר פעם את פניה ואמרתי "אנבת' צ'ייס, את האדם שבשבילו אני קם בבוקר, את האומץ בנשמתי והנחישות של מוחי, את האהבה הגדולה ביותר שחוויתי בחיי, רק המחשבה לאבד אותך גורמת לחולשה בגופי." נשמתי לרגע ליבי פועם במהירות שיא, היא הפסיקה לדמוע ובעיניה ראיתי הד לרגשותיי שלי, חייכתי ואמרתי "אז אנבת' האם תנשאי לי?" אנבת' הביטה לתוך עייני דמעותיה זורמות שנית והחיוך הגדול ביותר שראיתי אותה מחייכת בחיי הופיע על פניה "לקח לך זמן מוח אצה" אמרה, קולה רועד מצחוק. "ברור שאתחתן איתך" טלטלתי את ראשי בהלם ועצמתי את עייני. דמעות אושר החלו מציפות את עייני וזולגות מבעד לריסי, כשפתחתי אותן אנבת' כרעה מולי ידיה חופנות את פניי ולחשה לי "אני שלך לנצח".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אוקי אני יועדת שהפרק הזה קצר יותר מהשאר וקיטשי בהגזמה😂 אבל אני פשוט אוהבת הצעות נישואים ממש ! ובכללי קיטש זה חמודד אז הולך להיות הרבה ממנו לאורך הפרקים😍🤷‍♀️