בדרך לאלוהות

Part 4 - My fallen heroes

נק' מבט – כירון:

נשמתי עמוקות, נשימה אחר נשימה עשיתי כל שביכולתי כדי להשקיט את הקול בראשי שאומר לי להסתובב, להעלם לתוך אור הדמדומים ולשכוח מהכול . זה מה שהלוויות עשו לי, הן ערערו אותי לחלוטין, הוציאו אותי מאיזון ופערו בי פצעים ישנים שנאבקתי בכל כוחי להשאיר סגורים. לאחר כל שנות חיי הייתי מצפה שיום אחד זה יפסיק לכאוב. הייתי מצפה שהיכולת שלי להקשר תיפגם ושהקושי שלי להיפרד ייחלש. אבל זה לא קרה, כל מוות פער בי חור, כל חצוי שיצא לעולם הגדול ולא חזר גרם לשנתי לנדוד. אבל למדתי, למדתי לנשום, למדתי להפנים את המוות של החצויים שאימנתי, כשהם היו יחידים זה היה קל יותר יכולתי להתמקד בחיים במקום במתים. אבל הלוויות גדולות כל כך היו מעבר לשליטתי. כשכל כך הרבה חצויים מתו זה קרע אותי מבפנים, זה הרג אותי לחשוב שהם מתו בקרב, קרב שאני הייתי אמור להכין אותם אליו, אבל אני לא עשיתי מספיק, וכול אותם חצויים, כל אותם נערים שחלקם אפילו לא זכו לחוות אהבה והצלחה וכאב ואפילו כישלון, הם לא הספיקו לחיות את חייהם עדיין וחייהם נגמרו. זה היה הפגם הבסיסי שלי, הייתי בטוח מידי בכישורי בתור מאמנם הדגול של הגיבורים שלא יכולתי שלא להאשים את עצמי כשכישוריהם לא הספיקו בכדי להציל אותם. מתו 34 חצויים יוונים ו-30 רומיים ועוד רבים היו פצועים קשה. הרעיון לביתנים בא למעשה מג'ייסון ופייפר, חילקנו את המתים על פי הורם האלוהי ללא קשר ליווני ורומי, ולכל קבוצת חצויים כזאת בנינו רחבה קטנה שקושטה על פי ההורה והונחו בה דברים שאהבו המנוחים. הרחבה הראשונה אליה נכנסתי הייתה רחבתם של חצויי אפולו, הכניסה הייתה קשת זהובה שבראשה צוירה קשת וחץ שבראשו נעוצה שמש בוהקת ובצדדיה הודבקו כלי נגינה מכל סוג, צורה ותקופה שהתקיימו. צעדתי על שטיח זהוב רקום בשחור היישר אל אזור מגודר בו שכבו חמש דמויות מכוסות תכריכי קבורה שעל כל אחד מהם רשום שמו של הנופל ולידו מונחים חפצים אהובים. מסביב לאזור עמדו כמה משפחות בוכיות וחברים שכרעו ליד הגדר ואמרו שלום ליקיריהם. התיק שנשאתי על כתפי הכפיל את משמעותו לפתע והזבחים הקטנים שהבאתי נראו עלובים, אבל העברתי את התיק לכתף אחת ופתחתי את הרוכסן. הוצאתי חמש קשתות עשויות זהב מתנה זהה לכל אחד מחצויי אפולו, זו לא הייתה מתנה אליהם אלא אל אביהם, אך לא היה לי דבר אחר לתת.
יצאתי מהביתן רגלי נושאות אותי למתחמם של חצויי ארס, זה היה מתחם שחור משובץ אבנים אדומות וציורים של קרבות. פטרול של חיילים לבושים מדי קרב שמר על אחד עשר ארונות קבורה. הוצאתי את אחד עשר המתנות ויצאתי מהרחבה. כך המשכתי מביתן לביתן. מחצויי הרמס נהרגו שבעה, חצויי אפרודיטה שלושה, מחצויי הקטה נהרגו שבעה, ארבעה סאטירים ודריאדות נהרגו - החשבנו אותם כחצויים יוונים ובנינו להם מתחם שמקדש את הטבע. ארבעה בני דמטר שמתחמם הדיף ריח מדהים, ועוד שלושה עשר ילדים של אלים זוטרים ונצרים לילדי אלים . לבסוף הגעתי למתחם האחרון, האחד שהכי חששתי ממנו. כשנודע לחבריהם של אנבת' ופרסי על מותם הם החליטו להפריד אותם מהסדר שבו שוכנו שאר המתים ובנו להם מתחם משל עצמם. למתחם היו שתי כניסות צמודות, אחת כחולה שעליה מצוירים גלים ומודבקים פרחי מים וצדפות וקונכיות, שביל מרוצף חלוקי נחל הוביל אליה וצליל של סופה מתקרבת כאילו הדהד מהקשת . הכניסה השנייה הייתה אלגנטית ופשוטה אך מהודרת ומעוררת יראה כמו עמודי השיש הגדולים שבנו בעבר במקדשי יוון, היא הייתה בנויה שיש לבן ומעוטרת בגילופים צבועי כסף וזהב, בראש הקשת הונח פסל ינשוף ענק שפוסל בידי לא אחרת מאתנה בעצמה ושטיח רקום בקישוטים עדינים כסופים. היה ניתן לראות שהחצויים לא חסכו בדבר כשבנו את החלקה שלהם. האמת שהתפעלתי, להשקעה כזאת זכו רק הגיבורים הגדולים ביותר בזמנם, ואני זכיתי ללמד את השניים הללו ולראותם בפעולה במשך שנים. צעדתי במעבר של פרסי, ראשי מסתחרר כשקסמו של פוסידון הכה בי. זיהיתי את רוח הים ששיכן בקשת, הייתה זאת אחת מרוחות הים העתיקות שלו. חייכתי בשקט, ליבי נרגע במעט כשצפיתי בהכרה של פוסידון בפרסי כבנו וכגיבור, לא רבים המקרים שבהם טורחים האלים לספוד לילדיהם הגיבורים אבל למולי עמדו לא אחרים מאשר סאלי ג'קסון ופוסידון. הם החזיקו ידיים ויכולתי לחוש את הילת הסערה סביב פוסידון ולמרבה הפלא גם את הילתה המרפרפת של סאלי, היה נדמה כמעט כאילו היא מרגיעה אותו והוא מעניק לה מכוחו בתמורה. מעולם לא הייתי רומנטיקן גדול אבל למרבה הפלא שמחתי לראות אותם ביחד, אחרי הכל הם אלו שהביאו לעולם את פרסי אז ברור שמשהו טוב קרה שם. כשהתקרבתי שמתי לב לארון הקבורה הפשוט שמעליו הם הרכינו את ראשם, היה זה ארון קבורה פשוט עשוי עץ, צבוע ביד גסה בצבע ירוק-כחול כהה, על מכסה הארון היה כתוב שמו של פרסי ביוונית עתיקה. התרגזתי. מי נתן לגיבור הגדול ביותר בזמנו ארון קבורה עלוב כזה?! חשבתי, כשלפתע שמתי לב לחתימה בכתב יד עקום בתחתית המכסה "טייסון, אח לפרסי". זה כל מה שהיה כתוב אבל זה העלה דמעות בעייני, טייסון הכין את הארון הזה כמתנה אחרונה לאחיו ואני בהנחתי קלת הדעת חשבתי שמדובר באקט של זלזול כלפיו. יד חמה תפסה בכתפי, פוסידון גובהו מותאם לגובהי עמד למולי. "כירון, מה שלומך ידידי הותיק?" קולו של פוסידון נותר שליו אבל ראיתי את סכנת הכעס והאבל בעיניו, אחרי הכל גם בדמותו האנושית הוא היה הים, ותחושותיו של הים לעולם אינן שוקטות . "ידעתי ימים טובים יותר" עניתי בשלווה, מנסה להעניק לקולי את הנימה הבטוחה שלו. "כן, כן אני יודע . כבר אלפי שנים שאתה מאמן אותם, את הגיבורים שלך, אך כל פעם לבך מופתע כשהם מתים ואתה עוד חי, מי היה מאמין שיום יבוא ואדע איך זה מרגיש." קולו של פוסידון נחלש לקראת הסוף והופתעתי לגלות כמה עצוב הוא נשמע כשהטון המאיים מוסר מקולו. "אתה צריך עזרה ידידי" קבעתי, עיניי לא משות מעייניו, ידעתי שזה מסוכן לערער בחוסנו של אל ולהציע שביכולתך לעשות דבר מה טוב ממנו, אך חייתי שנים רבות ולא היה בליבי עוד מקום לספק וחשש. פוסידון בחן אותי לרגע חוכך בדעתו מה לעשות בחוצפתי ואז הפנה את מבטו לעבר הארון הכחול ונאנח, " אתה צודק ידידי, אך איני יודע מה הבעיה." הנהנתי בשקט. הוא לא שיקר, לאלים לא היה מוכר מושג האבל או החרטה, בשבילם כל טעות שנעשתה תשכח בבוא היום וכל מערכת יחסים תוכל להשתנות בחלוף השנים. האל הראשון שפגשתי שחש תחושות מעין אלו היה הרמס כשבנו לוק סטה מהמוטב, הוא היה צמא למחילה, להתחלה חדשה, הוא התחרט, התחרט על מה שעשה לאמו של לוק ועל חוסר היחס שלו לילדיו. לקח לי שנים לגרום לו להבין שאת הנעשה אין להשיב ושאפילו כוחו כאל לא יחזיר לאחור את מעשיו. גרמתי לו להפנים את טעויותיו ואת העובדה שיצטרך לחיות עם החרטה עד שכל זיכרון ללוק ואמו ימחק מתודעתו כדרכו של הטבע. אני חושב שזה היה אחד מהדברים הקשים ביותר שעשיתי ואחד הדברים שאני הכי גאה בהם. אבל פוסידון היה מקרה אחר לחלוטין, הוא היה אחד מהשלושה, אל קדמון ועוצמתי בהרבה מכל יצור אחר שאימנתי כל חיי. לא הרבה יודעים אבל שלושת הגדולים באמת שונים מהשאר אפילו מאפרודיטה שהייתה עתיקה יותר מהם . הם היו הכוח שלהם, הם התקיימו ממנו והוא מהם כמו הטיטנים בתקופה העתיקה. זאת הסיבה שהיה כל כך מסוכן לערער עליו, כי כשעשית זאת לא ערערת רק על האל, לא הסתכנת רק בכעסו אלא גם בהתעוררות האינסטינקטים של כוחו. לדוגמא פוסידון בדרך כלל שולט בכוחו והחלטותיו הן אך ורק שלו, אך כשרגשותיו מתעוררים האינסטינקטים של הים מתעוררים גם הם והוא נעשה בלתי צפוי ואלים בהרבה. פוסידון הביט בי בעניין כנראה מצפה לתשובתי על שאלה ששאל, "אני מצטער ידידי." אמרתי בשלווה "ראשי היה במקום אחר", פוסידון הביט בי במבט עצוב ואמר " אני אתגעגע אליו, אתה יודע? עברו כמה מאות שנים מאז הפעם האחרונה בה שמחתי לקרוא למישהו בני" הנדתי בראשי לאישור. "אתה צריך לפגוש אותו" אמרתי. "יש לי רעיון יותר טוב, אני רוצה להפוך אותו לאל". "הוא כבר סירב להצעה כזאת בעבר" ציינתי. "אבל זה היה כי ההצעה הייתה תקפה רק לגביו". קפאתי, לא יכול להיות שהוא מתכוון לזה. "דיברת כבר עם אתנה?" שאלתי "כן , והיא מסכימה, בדקות הקרובות נפגוש אותם" הנהנתי בשקט. ההלם משתק אותי. דבר מאין זה לא קרה כבר מאות שנים. ואז פוסידון הטיל את הפצצה האחרונה "אנחנו רוצים שהם יהיו האולימפיים ה13 וה14 והמתמחים שלי ושל אתנה" עייני נפערו. "סאלי..." אמרתי, "היא עדיין לא יודעת" אישר פוסידון. "כלום עדיין לא סגור ועדיין יש סיכוי שאחיי יעשו בעיות". הוא תפח בידו על כתפי ויצא מהמתחם שולח לסאלי הנהון קצר לפני שנעלם מתחת לקשת. התהלכתי סביב, אתנה לא הופיעה אבל ניתן היה לראות את כל המתנות שהרעיפה. הנחתי על שני הארונות את מתנותיי. נתתי להם מתנה משותפת עשויה מהזהב והכסף שאיתם הכינו היוונים והרומים את כלי נשקם. לפרסי נתתי פגיון וחרב דקה – סט עשויים בחציים זהב ובחציים כסף קטלניים ביותר למפלצות, ולאנבת' נתתי פגיון זהה לשל פרסי וחץ וקשת עשויים עץ משובח מהאולימפוס ובחודם זהב וכסף. הקבורה החלה וקול קרן נשמע כשהחצויים עמדו דקה אחת לזכרם של הנופלים והבטיחו שימשיכו להילחם ויגנו על מורשתם. בזה אחר זה נשרפו הארונות באש ירוקה ובמקומם צצו מצבות יפיפיות שכל אל העניק לילדו. ושדה הקרב הפך לקברם.