בדרך לאלוהות

Part 3 - My little boy

נק' מבט – סאלי ג'קסון

זה היה אחד הערבים השקטים ביותר שידעתי זה זמן רב, פול עבד על איזה עניין דחוף בעבודה שלו כל היום ונעל את עצמו בחדר. הבית היה שקט, השקט הזה הזכיר לי את הזמנים בהם חייתי רק אני לפני שפרסי נולד. אלו היו זמנים שונים כל כך, וחיי אחרים כל כך מחיי כיום. זה היה לפני שידעתי על קיומם של אלים, לפני שהתאהבתי באחד. אלו היו חיים שלווים יותר, רגועים וחסרי דאגות אבל גם קצת חסרי משמעות. כשלראשונה פגשתי את פוסידון חיי התהפכו לחלוטין, התאהבתי בו לחלוטין והוא בי. היינו מאושרים, כאילו אפרודיטה עצמה ברכה אותנו. ואז הגיע התינוק, כשלראשונה נודע לי שאני בהריון הייתי מאושרת אך עמוק בפנים ידעתי שזה יסיים את הקשר שלנו, הוא היה אל ומה אני הייתי - רק אישה צעירה מניו יורק עם בעיות משפחתיות ועתיד לא מזהיר. אבל בכל זאת סיפרתי לו, קיוויתי שעמוק בפנים הוא אוהב אותי יותר מאת משפחתו האלוהית ומשבועתו הרת הגורל. אבל תקוותי נופצה והוא עזב, והשאיר אותי עם לב שבור ותינוק חצי אל. כעסתי עליו במשך שנים, לא נתתי לעצמי לסלוח או לשכוח וזה אמלל אותי, במיוחד כשכבר בגיל 3 היה ברור שפרסי יגדל להיות כל כך דומה לו... אבל לבסוף סלחתי, הצלחתי להבין את הסיבה לעזיבתו של פוסידון ואפילו שהיה קשה להודות הבנתי שאני הייתי רק בת אנוש והוא, הוא היה אל. נאנחתי בעצב, לחשוב על פוסידון אף פעם לא עשה לי טוב, כנראה כי לא הצלחתי להתגבר עליו עד הסוף ואני לא חושבת שאי פעם אצליח. לפתע נישבה רוח חמימה ופרעה את שערי, היא הביאה איתה את ריחם של גלים נשברים על החוף ואת קולם של השחפים מעל המים. חייכתי, ראשי מתמלא תמונות שקיעה על חוף וגלים נשברים ברכות על החוף. חור עמוק נפער בתוכי זה היה ריחו של האדם האהוב עליי בעולם, זה היה ריחו של פרסי. חושי בתור אמא לחצוי תמיד השתוללו, הרגשתי שנשקפת לו סכנה, אבל עכשיו הייתה לי תחושה באמת לא טובה - כאילו הרוח הימית הקלה נשאה איתה אזהרה. לפתע שמעתי דפיקה בדלת, "פתוח" קראתי וגבר מוכר פתח את הדלת. קפאתי, הוא לבש ג'ינס קרועים משופשפים וגופייה כחולה שנראתה כמעט מבריקה על רקע עורו השזוף ועיניו הירוקות. נשמתי עמוק, ריחו היה עדין, כמו רוח קלילה שמנשבת בחוף בשעות הצהריים. הנדתי בראשי, עייני משדרות את מה שראו אבל מוחי פשוט סירב לקלוט, "שלום סאלי" אמר הגבר, קולו היה כמו צלילם של גלים המתנפצים על הסלעים ביום קיצי, אבל זכרתי את קולו ברגעים אחרים רגעים בהם, היה נדמה שקולו הוא לחשוש במעמקים או צונמי שרק מחכה להתרסק על עיר. זה הוציא אותי מאיזון, הרגשתי שנשימותיי מואצות וליבי דוהר, אפילו אחרי כל השנים האלה קולו עדיין היה החולשה הכי גדולה שלי. "פוסידון?" לחשתי קולי רועד וחלש, הוא הנהנן עיניו מרצדות על עייני מנסות לתפוס את מבטי אבל אני הורדתי את ראשי סירבתי לתת לו לראות את הדמעות שהחלו לערפל את עייני. "סאלי, אנחנו צריכים לדבר" קולו לא עלה על לחישה אבל משהו בטון גרם למוחי להשתתק ולעייני לעלות לפניו, הנהנתי בשקט והתיישבתי על הספה. "קדימה דבר" דרשתי, ידעתי שזה לא חכם לדבר ככה לאל אבל באותו רגע זה לא עניין אותי. פוסידון פתח את פיו וראיתי את שריריו מתקשחים תחת הגופייה כאילו חיכה למכה שלא הגיעה, "סאלי, אני יודע שהרבה זמן לא הייתי נוכח" "בלשון המעטה" לחשתי בעוקצנות ומיד הצטערתי על כך, הוא היה נראה כל כך אומלל שכמעט וריחמתי עליו. פוסידון המשיך, קולו חלש יותר, "אמנם הרבה זמן לא הייתי נוכח, ויש לך כל זכות לשנוא אותי אבל הרגשתי שאת צריכה לשמוע את זה ממני" הוא עצר לשנייה והסתכל למעלה בהיסוס, "אני לא אמור להיות כאן , אחי זאוס לא אוהב את... זה " אמר והחווה בידו בין שניהם. הנהנתי, רק רציתי שיגיע כבר לעניין. "אני מניח שאת יודעת על מסע החיפושים של פרסי וחבריו" הנהנתי, עוד פעם קצרת רוח מלהשיב במילים. "אז הקרב הגדול שלהם נגד גאיה היה היום, אחרי שעברו את טרטרוס...פרסי ואנבת' חזרו מטרטרוס לקרב ו..." השתנקתי עוצרת את משפטו באמצע "טרטרוס" צעקתי, מזועזעת לחלוטין, "הבן שלי והחברה שלו היו בטרטרוס?! ". פוסידון האדים במקצת והרגשתי שהוא לא היה אמור לספר לי על זה, "כן... בכל מקרה הקרב נגמר והחצויים ניצחו! אבל... פרסי ואנבת' לא שרדו אותו" התאבנתי. לא יכולתי לשמוע או לראות דבר מלבד את פרסי מול עייני מחייך ומבטיח לי שהכל יעבור בשלום ושאנחנו נפגש שוב אחרי כל זה. "סאלי?! סאלי תעני לי!" קול פרץ את המחסום במוחי וראיתי את פוסידון עומד מעליי ובודק אם אני נושמת סובבתי את ראשי והבנתי שאני שוכבת על הרצפה, כנראה התעלפתי מההלם. ואז קלטתי עד הסוף את המשמעות, פרסי מת, פרסי ואנבת' מתים! ואני בחיים לא אזכה לראות את החיוך שלו שוב, לשמוע את צחוקו כשסיפר בדיחה או אכל את אחד מהדברים הכחולים שהוא כל כך אהב. ראשי נעשה סחרחר ובמוחי התפשטה ההבנה שלמולי עומד אל, אל שנתן לבן שלו למות בלי לעשות דבר בעניין.
"ואיפה אתה היית בכל הזמן הזה?" הטחתי בו, "למה לא עשית שום דבר להציל אותו?? הוא הקריב הכל בשבילכם ואתם רק מיררתם את חייו ובסוף אפילו לא טרחתם להציל אותו!". פוסידון הביט בי בעצב, פניו מביעות בדיוק כמה משוגעת ושבורה מאבל אני נשמעת. נשמתי עמוק מנסה להשכיח את כעסי כלפיי האל שלפני לפני שיהיה מאוחר מידי. "חבריו מקיימים הלוויה ואני חושב שאת צריכה לבוא" הנהנתי בשקט, לא בכיתי, אפילו לא דמעה מסכנה אחת, אבל האבל ריסק אותי מבפנים הורס כל חלקה טובה. נגשתי לדלת חדר העבודה של פול ודפקתי עליה חלושות, נכנסתי לחדר, סיפרתי לו מה קרה וביקשתי ממנו לבוא איתי להלוויה. פוסידון הציעה שהוא ייקח אותנו יחד איתו להלוויה כדי שנגיע בזמן. זו הייתה חוויה מאוד מוזרה, וכנראה לא כל כך בטוחה לבני אנוש אבל.... הגענו בזמן .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

*קטע קצר מנק' המבט של פוסידון*

כשבאתי לבית של סאלי ידעתי שזה יהיה קשה, אבל לא ציפיתי לסערת רגשות כזו תוך כדי. כשסאלי התעלפה היא התחילה למלמל משהו על חיוך, חיוך שהיא לא תראה עוד. וזה כאב לי, כאב לי לחשוב על כמה שהיא עברה ועל איזו אישה חזקה, מדהימה וחכמה היא ועל כמה שכל זה לא מגיע לה. גם לי כאב על בני, במשך שנים צפיתי בו מתבגר, פעמים רבות עצרתי בעצמי לעזור לו, פעמים רבות רציתי לחטוף אותו מיד מהעולם המסוכן של החצויים ולהפוך אותו לאל זוטר לצדי. זה כאב לחשוב על כמה באמת רציתי להיות אבא שלו, לא רק כתואר אלא באמת להיות שם בשבילו. במשך שנים הענקתי לו ברכות ויכולות שגרמו לו להיות חזק בהרבה ממה שהיה אמור להיות לאור העובדה שנולד באחת התקופות שבהם כוחי נחלש. הוא היה חזק כמו אחיו מתקופות יוון ורומא, תקופות בהם כוחי היה אין סופי. אבל זה לא מספיק, הייתי הפטרון שלו בזה אין ספק, אבל לא הרגשתי כאילו הייתי שם בשבילו. דבריה של סאלי על כך שלא טרחתי להציל אותו פגעו בי עמוק, הם הזכירו לי כמה לא הייתי שם בשבילו כשהוא הכי היה צריך אותי, זו הסיבה שהלוויה הייתה כל כך קשה לי. הבטתי בסאלי בחשש כשצעדנו לתוך המתחם הכחול שהקימו החצויים, היא עדיין לא בכתה אבל ראיתי את הזיכרונות מציפים אותה מכריעים אותה צעד אחר צעד. צעדנו בשביל מרוצף חלוקי נחל שהיה נדמה כאילו מים עוד זורמים עליהם, רוח עם ריח כמו של סערה נשבה מפתח מקומר מכוסה אצות מבריקות וצדפים. חייכתי, הריח הזכיר לי את הבית, אבל גם הרחתי בו את ריחה המלאכותי של הקטה וקסמיה, חצוייה בטח כישפו את כל ההיכל כדי שיריח כך. נשפתי בעדינות נותן לרוח ים עדינה להשתכן בין קורותיה של הקשת שעברנו תחתיה. סאלי נעצרה בהפתעה, עייניה מזדגגות כשהריחה את ריחו הטהור של הים ושמעה את קול הגלים הצלול שהטמעתי בצדפות. היא הנהנה בתודה, עיניה מלאות דמעות כשהמשיכה ללכת. הדמעות בעיניה גרמו לליבי לקרוס. 'היא נשברה לבסוף' חשבתי לעצמי, רציתי להאמין שהיא חזקה ושהיא תעבור את זה אבל הדמעות ערערו את נחישותי. לפתע הרגשתי את ידה הרכה משתחלת לתוך ידי, סופגת את החום שהייתה צריכה ונעזרת בי כדי לא להתפרק. לחצתי את ידה בהבנה וחייכתי חלושות, אולי היא עוד תהיה בסדר.