נק' מבט – פרסי
תראו, להפוך לאל זה עניין די מסובך.
מדובר בתהליך ארוך ודי מכאיב, למרות שאני די בטוח שהוא היה פחות ארוך אם לא הויכוחים הבלתי פוסקים של האולימפיים הזקנים והתככנים הללו.
אחרי שסוף סוף ההחלטה להפוך אותנו לאלים התקבלה החלו האלים לגדול ולגדול ולגדול , עד שהיו כל כך גדולים שהזרת שלהם נדמתה בגודל של בית. וכן, אני יודע שאני מדבר המון על הרגליים שלהם אבל זה פשוט רוב מה שאני רואה מהם!
אנבת' עומדת לידי, לוחצת את ידי בחוזקה, אני יכול להרגיש באחיזה שלה שהיא מבועטת. מבין שנינו היא זאת שיודעת יותר על האלים ועל המעשים הנוראים שהם עשו בעבר, אז זה בהחלט נראה לי הגיוני שהיא יודעת בדיוק מתי אנחנו אמורים לפחד. היא ממלמלת שוב ושוב משהו על שלוש אחיות ונבואה שתגמר רע. לפתע רעם נשמע והאלים התחילו למלמל משהו שנשמע כמו לחש או תפילת פולחן עתיקה, ניצוצות התחילו להבזיק. אתנה הרימה את ידה הימנית והצביעה לכיוונה של אנבת'. אנבת' התחילה לזהור, מעגל להבות זהובות מתחיל להסתובב סביבה בשעה ששערה מזדקר מעלה בהילה שמפחידה אותי כל כך שאני עוזב את ידה באחת. היא מפנה אליי את מבטה בבעתה, עיניה מתחילות לזהור ומבטה מתעמעם, אני מחייך אליה והיא מחייכת חזרה ואז החיוך דועך מפניה והיא מתחילה להפנות את ראשה בבהלה סביבה, אני מנסה לנופף לה לגרום לה להסתכל עליי, עד שאני מבין שהיא לא רואה אותי יותר. "עכשיו הילדה בנקודת המעבר!" הכריזה אתנה, קולה קר כל כך למראה ביתה במצב כה חסר אונים שרציתי לצרוח. "כל אחד יצעד צעד קדימה ויעניק לה את ברכתו עד שאחת מהן תטמיע בה את האלוהות". דממת מוות השתררה לשנייה ואז ארס צעד קדימה, עיניו האדומות מתמקדות בי לחצי שנייה לפני שהוא שלף פגיון ודקר את אצבעו, מניח לטיפת דם זהובה לזלוג ממנה לרגליה של אנבת', רחש נשמע ואז להבות זהובות התרוממו סביבה מונעות מהדם להתקרב. "ארס אדון המלחמה, ברכתך נדחתה" הרעימה אתנה ואני נשפתי בהקלה. אנבת' היא אולי הלוחמת הגדולה ביותר שפגשתי אבל היא בוודאות לא בת חסותו של ארס הנבזי. אחריו צעדו דמטר ופרסופנה כל אחת מהן העניקה פרי יפיפה, אך שתיהן נדחו בצורה דומה. אל אחר אל העניקו את מתנותיהם בלי הצלחה עד שכבר חשתי את הפחד לוחץ לי את הצלעות. הגיע הרגע של שלושת הגדולים, 'זה או הם או אף אחד' חשבתי ואני יודע שזה טיפשי אבל ממש קיוויתי שזה יהיה אבא שלי שיצליח לברך אותה ויהיה המעניק האלוהי שלה יחד עם אתנה, הרגשתי שזה פשוט יוכיח שאנחנו "נועדנו להיות". כשהגיע תורו מיד אחרי שזאוס ניסה ונדחה (מה שעורר את כעסו) הוא התכופף קדימה ונשף לעברנו, רוח ים - אותה אחת ששם במקום קבורתנו, החלה לרקד סביב אנבת', מתקרבת ומתרחקת, בריקוד שעורר בי חשק לצעוק מרוב מתח. כשהבטתי באבי ראיתי את עיניו נעוצות באנבת' בריכוז וידו נעה בצורה מעגלית סביב כדור אור זהוב קטן שריצד ודעך חליפית. לבסוף לאחר כמה דקות מייסרות במיוחד, פוסידון נשף באנחה והוריד את ידו מהכדור הזהוב, שמיהר לרחף להאדס. הוא החזיר את מבטו אליי, נעל את עיניו עליי ונענע בראשו בעצב כאילו אומר "עשיתי כל מה שיכולתי". למרות שקיוויתי שהאל הפטרון שלה יהיה אבי לא באמת ציפיתי שזה יקרה, הנפש שלה פשוט לא תואמת את הים. תמיד ידעתי זאת, אני ואנבת' זו הדוגמא הקלאסית להפכים משלימים. אבל עכשיו הפחד מאיים להשתלט עלי, רק האדס נשאר ורק המחשבה על אנבת' כבת החסות של האדס גורמת לי לרעד. הכדור קיפץ לו בשאננות בין ידיו של האדס שהסתכל עליו מבולבל. האמת שציפיתי שברגע שהאדס יניח עליו את ידיו הכדור יברח, יתחרט ויחזור לאחד האלים האחרים, אבל זה לא מה שקרה. להפתעתי הרבה הכדור החל לפעום במהירות, קנוקנות עשן שחור החלו להסתלסל סביב אנבת', חודרות את מעגל האש השומר שלה ומזדחלות לתוך הזוהר שמקיף אותה. האדס נאנק בכאב קנוקנות העשן נבעו ממנו במהירות מסחררת וניתן היה לראות שנדרש לו כוח רב להחזיק את כוחותיו בשליטה. אבל הכדור המשיך לפעום, מושך את כוחו חזק יותר ויותר. עד שלבסוף הוא נשבר. באנחה אדירה הטה האדס את ראשו לאחור, כתר אש שחורה ניצת על ראשו בהבזק כשכוחותיו השתחררו וזרמו לאנבת', הילת הכוח סביבה גדלה עד שלא יכולתי שלא להירתע מהכוח. כתר אש שחורה – זהובה הבזיקה סביב ראשה והבזק אור מסמא עיינים התפוצץ סביבה. כשהאור נחלש אנבת' שוב עמדה על הקרקע, כתר האש נעלם מראשה ובמקומו נעו שני קעקועים תאומים על אמות ידיה – קנוקנות עשן שקצותיהם דמותו המעורפלת של הינשוף. על ראשה נח זר עלי דפנה זהוב שהעניק לפניה עוצמה שעלתה על כל דבר שראיתי בפניה בעבר. היא לבשה שמלה שחורה חסרת שרוולים שהתנופפה סביבה אף על פי שלא הייתה רוח שתגרום לכך. האלים התכווצו סביבנו בהדרגה, עד שכולם היו חזרה בגודל אנושי, כדי להביט לנו בעיניים. אתנה צעדה קדימה ונעמדה בדיוק מול אנבת'. כששתיהן עמדו אחת מול השנייה ומשתיהן נטפה התחושה הזאת של כוח משכר הדמיון שלהן זו לזו היה ברור לעין. "אנבת' צ'ייס" פתחה, קולה חזק ומהדהד כאילו דיברה לתוך מגפון. "מהיום והלאה את בת אלמוות, חייך קשורים בחייהם של האולימפים ובציוויליזציה האנושית. כעת לאחר הטקס עברת מלחלוק איתנו זרזיף קטן מכוחנו האל-מותי לאלה בפני עצמך. ולכן עד סיום הטקס של הנער נבקש ממך לעמוד לצידו ולהתרכז אך ורק בלהקרין עליו כל אנרגיה אלוהית שאת קולטת מאיתנו." אנבת' צעדה קדימה ראשה זקוף וגופה כאילו מושך אותה מעצמו קדימה, היא צמצמה את הפער בינה לבין אמה עד שכל שנותר בניהן היה מרחק של הושטת יד. היא נעצה בה מבט מצמית ולחשה "המשיכו בטקס, פרסי חייב להפוך לאל." קולה קר ורב עצמה ואז היא פנתה לאחור ונעמדה לידי, מחליקה את ידה לתוך ידי ולוחצת. הבטתי עליה, מוחי סיפר לי מי היא וכמה אני אוהב אותה אבל נשמתי נרעדה בגלל עוצמת כוחותיה החדשים. זה גרם לי להרגיש שאני נמוך ממנה עשרות מטרים אף על פי שהייתי גבוה ממנה כמעט בראש. הפנתי את ראשי ונאנחתי חלושות, לא רציתי שזה יהיה ככה. פוסידון כחכך בגרונו במבוכה משום מה היה נדמה שהוא הרבה פחות בטוח בזכותו לעשות את זה מאשר אתנה, מה שהיה אמור להיות לחלוטין הפוך. בדומה לתנועתה של אתנה הוא הרים את ידיו למול פני הולך וגדל ככל שכדור האור הכחול בין ידיו מתגבש, הרגשתי מן משיכה בבטן וראיתי טיפות מים מתחילות להתגבש בתוך הכדור מרקדות להן בין קרני האור. הטקס התנהל במהירות, להבות כחולות לוהטות צצו סביבי במעגל מדויק, והתחלתי להתרומם באוויר, כל הגוף שלי עקצץ והרגשתי זרמי אנרגיה מציפים אותי עד שהראייה שלי החלה להיטשטש, והרגשתי שהגוף שלי רועד כשעוד ועוד מכוחם של האלים זרם לתוכי. הכל החשיך סביבי ותחושה של כבדות מילאה אותי, לוחצת כנגד החזה שלי עד שכבר בקושי יכולתי להכניס אוויר, המחשבות שלי התערפלו במהירות והתעלפתי. אני לא יודע כמה זמן עבר לפני שחזרתי להכרה אבל כשזה סוף סוף קרה הדבר הראשון שראיתי היה שני כדורי אור, אחד ורוד והשני אדום – סגלגל כהה כמו של יין, מרחפים ממש מול הפרצוף שלי. ניערתי את ראשי בחוזקה וכשהראייה שלי התבהרה יכולתי לראות בבירור את אבי, עומד מולי ראשו נע לצדדים שוב ושוב בתנועה של חוסר אונים שלא ידעתי למה לייחס, כשהבטתי בעיניו ראיתי את ההשתקפות שלי. עמדתי בתוך עיגול להבות שהחליפו את צבעם מורוד – לסגול – לכחול, במין תזזית שעשתה לי כאב ראש. סביבי זהרה הילה גם היא מחליפה צבעים אבל לאט יותר, ולבשתי בגד שהיה שילוב של טוניקה יוונית ותוגה רומית. פתחתי את פי לדבר כשאתנה צעדה קדימה והקדימה אותי. "הילד קיבל שתי ברכות, האחת התקבלה בגופו בצדק ואילו השנייה מתוקף החזר חוב." לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אני לא זוכר אף אל שהיה חייב לי משהו (למעט העובדה שכולם היו חייבים לי את זה שהעולם לא הושמד אבל זה לא שהם אי פעם יציינו את זה וחוב של אלים נובע אך ורק מהסכם במילים.) "אפרודיטה ! צעדי קדימה" אמרה אתנה ואפרודיטה צעדה קדימה. היא הייתה יפה כתמיד ועדיין ראיתי בה הבזקים של אנבת'. היא נעמדה מולי שמלתה הוורודה תואמת את צבעו הוורוד של כדור האור, ואז זה הכה בי אפרודיטה הייתה המברכת שלי כנראה זאת שבצדק. הסמקתי. לא ציפיתי לזה בשום צורה, אפרודיטה הייתה אלה קדמונית אפילו יותר מאבא שלי ובהרבה מובנים לדעתי (לא שאני אי פעם אודה בזה בקול) היא הייתה חזקה ממנו, מסתורית ממנו והשליטה שלה בבני אדם הייתה כמעט מוחלטת. היא בלי ספק האלה שהכי הפחידה אותי ודווקא השיחות איתה והדאגה שלה אליי הם שגרמו לי לחשוש ממנה הכי הרבה. השפלתי את ראשי בבושה וקדתי בסרבול שהוציא ממנה צחקוק שקט, "גיבור צעיר, בקבלת ברכתו של אל צריכות להיות שתי תכונות – האחת חיבתו \ כיבודו של האל את הגיבור ושנייה ההתאמה של הגיבור לברכה. בך, פרסאוס ג'קסון, ישנן שתי התכונות. אני מחבבת אותך מאוד ומכבדת את בחירותך ומעשי הגבורה שלך ואילו ליבך הוא שהתאים לברכתי." היא חייכה חיוך מסנוור ואז הנהנה בראשה לאתנה. "דיוניסוס, צעד קדימה" הבטתי בדיוניסוס צועד קדימה בהלם, חיוכו הזחוח התמידי היה פרוש על פניו כשהוא נעמד מולי והחווה בידיו לצדדים כאילו כל ההיכל שייך לו. טיפוסי למר ד' "תראו תראו מי פה, פיטר ג'והנסון! האחד והיחיד! " אמר דיוניסוס עם חיוך רחב על פניו, "זה פרסי ג'קסון" אמרתי באנחה, אבל האמת שזה העלה לי חיוך על הפנים לנהל את השיחה הזאת איתו, "אז מה מר ד' ... אתה חייב לי טובה? " אמרתי באותו טון שהוא השתמש, חלק מהאלים השתנקו. הם לא רגילים לתשובה כזו מחצוי שנתון לחסדיהם. אבל מר ד' רק חייך את אותו החיוך הרחב והמשועשע והביט בי במבט משועמם שידעתי כבר לפרש בתור המבט הלא עצבני שלו. "מסתבר" הוא אמר לבסוף. אתנה צעדה קדימה באותה עת שאבא שלי צעד סוף סוף מתנער מההלם. "אסור לנו להרשות את זה" "נחרוג מהכללים רק הפעם" אמרו ביחד ואז הביטו זה בזה בחוסר שביעות רצון. " אז מה את מציעה שנעשה אתנה" אמר פוסידון ונעץ בכל האלים מבט נוזף "זה טקס שניתן לבצע רק פעם אחת! הבן שלי כבר בנקודת המעבר בואו נחרוג מהכללים וניתן לו להשלים את התהליך עם שתי הברכות". "זה בלתי אפשרי" הטיחה אתנה, "אנחנו לא יודעים לאיזה קללות עתיקות זה עלול לגרום!". הם הביטו זה בזה בזעף בזמן ששאר האלים התחלקו בין רגע לשתי קבוצות – בעד להמשיך את הטקס ולהתעלם מהכלל שמורה רק על ברכה אחת והקבוצה השנייה שטענה שזה מסוכן מידי. הרוחות התלהטו, שתי הקבוצות התחילו לריב בקולי קולות כשלפתע נשמע פיצוץ מחריש אוזניים וכל האלים נהדפו לאחור, במרכז עמדו עכשיו שלוש דמויות כפופות שהפיצו מן הילה אפורה שהקפיאה לי את הדם. "קלותו!" צעקה אחת מהן והסתובבה בכעס לשנייה "עוד פעם שמת את העשן על מינימום! אמרתי לך שאנחנו צריכות נופח דרמטי בכניסות שלנו!" קולה היה צרוד ויבש כמו קול עלה יבש שמתפורר בין האצבעות. קלותו פנתה בכעס לשנייה "ואני אמרתי לך, לאכסיס, שהעשן עושה לי גירוד בעור! ובכלל מה אנחנו צריכות דרמה. כל מי שרואה אותנו ולא נפעם מאיתנו פשוט נהרוג אותו" היא גמרה את המשפט בגיחוך צרוד שנשמע כמו רחש בגדים ישנים בארון. האישה השלישית הנידה בראשה אליהם בחוסר סבלנות ופנתה לעברי. לפתע שמתי לב שכולם מסביבי קורעים ברך, אפילו זאוס שלא משתחווה לאף אחד הרכין את גופו קדימה בקידה עמוקה. ירדתי במהירות לברכי והלהבות סביבי גם התנמכו וצבעם דהה, אנבת' תפסה את ידי מאחור ולחצה אותה באזהרה מנסה לסמן לי שאני אמור להכיר אותן. אבל לא הכרתי, משהו בשמותיהם עקצץ לי במוח כאילו כבר שמעתי אותם בעבר באיזה סיפור מאנבת' או כירון. הנדתי בראשי חלושות ואנבת' נאנחה ולחשה לי "אחיות הגורל". מיד הבנתי למה כולם נראים כל כך מפוחדים, אלות הגורל לא הרבו להתגלות לאלים ובטח שלא בנוכחות חצויים, האחות הבכורה שעכשיו זכרתי ששמה הוא אטרופוס צעדה קדימה ואחריה שתי אחיותיה שעדיין התווכחו בלחש. "קום גיבור צעיר" אמרה, קולה העתיק העביר בי צמרמורת. קמתי ברעד ואחרי קמו כל השאר עדיין מרכינים את ראשיהם בכבוד . "אתה בורכת בשתי ברכות אך זה נוגד את שביל גורלך., למעשה שביל גורלך הוא המפותל והאחד שהשתנה הכי הרבה פעמים מאז גיבור צעיר אחד שחי בתקופה שבין יוון ורומא ונאלצנו להתערב בגורלו, מכיוון שהוביל לרעות גדולות שהעולם לא היה מוכן אליהם". הנדתי בראשי בהקלה "את כנראה מתבלבלת עם מישהו אחר גברתי, הגורל שלי נקבע באין ספור נבואות עתיקות עוד לפני שנולדתי. אין שום דבר שיכולתי לעשות בכדי לשנות זאת" ההקלה בקולי הייתה כנראה ברורה כי אטרופוס צחקקה והנידה בראשה "הנבואות הרבות הן הסיבה לשינוי. אף גיבור לא שורד נבואה שחוזה את מותו אלא אם כן הוא מחליט להשלים עם הנבואה ולא להיאבק בה, זה הטריק עם נבואות". היא הפסיקה לרגע ואז אמרה "אבל לא נוכל לתת לך להשלים את תהליך המעבר לאלוהות כששתי ברכות מלוות אותך." פוסידון הרים את ראשו בחטף "גבירתי, את חייבת להבין ישנם דברים רבים שבני עשה שאם תשקלי אותם תוכלי לראות שהסטייה הקטנה מהחוקים תהיה שוות ערך." אטרופוס הנידה בראשה בקבלה ואמרה "אנחנו יודעות, אני ואחיותיי שקלנו את חוט חייו וראינו שאכן מותו וחייו לא יתנו לנו לבטל את מתנת האלים ולכן באנו לכאן להציע פשרה. שני הגיבורים יחזרו למסלול חיים אחד אחרון שאני ואחיותיי נרקום במיוחד בשבילם, שם יטו את כף המאזניים, ודיוניסוס יוכל לשלם את חובו. לאחר שזה יקרה הילד יקבל לתוכו את הברכה ויסיים את התהליך." הדממה שהשתררה הייתה כבדה כאילו הטילו האחיות את משקל השמיים בידי האלים, ועתה ביקשו מהם לחכות כך עד קץ כל הימים. פוסידון הביט בי בעיניו, ראיתי שהוא לא מרוצה מההסדר אבל הבנתי לבד שלא נקבל הצעה טובה יותר. "אני מסכים" אמרתי קולי מהדהד בשקט "אבל רק בתנאי אחד." מבטי התמקד באחיות ועברתי בניהן אחת אחת עד שהייתי בטוח שהן יודעות שהדרישה היא אליהן "בחוט החיים שתטוו לנו אני ואנבת' נהיה יחד. אתן לא תפרידו אותנו ותתנו לנו לעבור את המבחן שלכן יחד" שלוש האחיות הביטו זה בזו ואז אטרופוס אמרה "מוסכם"..
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק חדשש! אני ממש שמחה שהצלחתי להעלות אותו היום 😁
חיכיתי לפרק הזה מהרגע שהתחלתי את הפאנפיק וסוף סוף הוא הגיע 🎉 אני ממש ממש אשמח שתכתבו מה דעתכם בתגובות או שתצביעו (אם אהבתם) כי זה באמת נותן לי המון מוטיבציה להמשיך💕
חג שמח ושנה טובה לכולםםם😍🍯
YOU ARE READING
בדרך לאלוהות
Fantasy*נקודת זמן - אחרי המלחמה בגאיה* לאחר מותם פרסי ואנבת' מקבלים הזדמנות של פעם (או פעמיים😂)בחיים, להיות אלים. זה נראה מושלם! אבל שום דבר אף פעם לא עובד כמו שצריך אצלם והפיכתם לאלים תדרוש מהם מסע ארוך והקרבה שלא בטוח שיהיו מוכנים לעשות... כל הזכויות שמ...
