#הפרק הקודם הועלה מחדש עם תיקונים שחשובים לעלילה (כדאי לחזור עליו לפני קריאת הפרק הזה)
נק' מבט - אנבת'
"אשמה זה רגש מעכל. כמו נחש חלקלק שמתפתל סביב קנה הנשימה ומוחץ עד שלא נותר לך עוד אוויר.
פחד זה רגש משתק. כמו רעל שמתפשט לאט בגוף ומרוקן אותו מכל תחושה.
ייאוש זה רגש מוחץ. כמו סופה ענקית שממוטטת את כל עולמך ומשאירה אותך קבורה תחת ההריסות.
ואהבה היא רגש כובל. כמו חבל סביב צווארך שקצהו מוחזק בידיו של אדם אחר..."
מתוך יומן המסע של אנבת' צ'ייס ~ ~
האדמה עפה תחת רגליי ושריריי שרפו ממאמץ כשהאצתי בעלייה התלולה. מאחוריי רצו שתי ילדות - איימי ואיב, שתיהן בנות לא יותר מחמש עשרה וכבר נרדפות על ידי עשרות מפלצות, הן כמעט בוודאות חצויות רבות עוצמה. את שתיהן פגשתי במהלך המסע שלי. נשימותיי הלכו ונעשו כבדות ככל שהתקדמנו, קצב פעימות הלב שלי התגבר עם כל צעד והדם פעם באוזניי מחריש אוזניים. לפתע הרגשתי יד אוחזת בכתפי, מושכת אותי אחורה. הסתובבתי בתנופה, הסכין כבר מונפת בידי כשזיהיתי את פניה החיוורות של איב, מאחורינו דהרו סוסי פרא יורקי אש - בני הדודים מטקסס של הסוסים אוכלי האדם שפגשתי עם פרסי. הם כבר הסוג החמישי של המפלצות שקלט את הריח שלנו, באמת שהמסע הזה רק הולך ומדרדר. "מה קרה איב?", התנשמותי בכבדות, מילותיי מתבלבלות. איב התנשמה גם היא, ידיה על ברכיה וחזה עולה ויורד בתנועות מהירות, "הם משיגים את איימי!" הצליחה לבסוף להגיד. הבטתי אחורה בבעתה, איימי רצה לעברינו, רגליה מעלות ענני אבק. כמה עשרות מטרים מאחוריה רצו חמישה מהסוסים, מדביקים את הפער במהירות. היא הביטה אחורה והאיצה עוד יותר, רגליה מטושטשות ממהירות, לאט לאט החלו הסוסים להקיף אותה, נראה היה שהשיגו אותה בקלילות למרות קצב ריצתה המהיר. "איימי!" קריאתה המבועתת של איב פילחה את האוויר ואיימי הסיטה את מבטה אליה. הרגשתי כאילו הזמן עוצר מלכת, איימי איבדה את שיווי משקלה ונפלה קדימה. הסוסים סגרו עליה במהירות הבזק. קפאתי במקומי כל גופי רועד מתחושת חוסר האונים והאשמה שמילאו אותי למראה איימי נופלת. "אנבת'! תעשי משהו!" צרחה איב. צעקתה הדהדה בראשי שוב ושוב בתערובת של תחושת בחילה וכישלון. אני הייתי אמורה לשמור עליהן, אני הייתי אמורה להביא אותן למקום בטוח ולא יכולתי אפילו לשמור עליהן מחבורה של סוסים יורקי אש מטופשים. "לעזעאל אנבת' תעשי משהו!" איב צעקה לעברי. מצמצתי בהפתעה, קולטת כי איב עומדת לפני, אבנים בידיה והיא זורקת אותם על הסוסים ומרחיקה אותן מאיימי. הרגשתי זעזוע בכל הגוף כשעיכלתי את הסיטואציה, איימי עדיין חיה וזה בזכות איב. שלפתי את הסכין בתחושת סחרחורת והקפצתי אותו בידי, עם כל נחיתה הרגשתי את האוויר חוזר לראותי ואת הערפל בראשי מתפזר. איב זרקה את האבן האחרונה שבידה לעבר הסוסים והביטה עלי בשאלה, "מה עכשיו?" אמרה. חייכתי אליה והרגשתי את אדרנלין הקרב שוצף בגופי. "עכשיו מסתערים".
הקרב שצף בעורקי, עם כל פגיעה של הסכין ליבי פעם בחוזקה וגופי הרגיש חיוני מתמיד. הסוסים השיבו מלחמה, ואש החלה לבעור סביבי, מכל עבר הזדקרו תימרות עשן במקומם של הסוסים שהרגתי. קריאת קרב הדהדה כשאיב רצה אחרי במורד הגבעה, שני מקלות עץ ארוכים אחוזים בידיה. ידיה עולות ויורדות כשהכתה בחוזקה עם המקלות שלה בסוסים. היו לה תנועות חינניות כשעשתה תנועות שיסוף עם שני המקלות אך מכיוון שאלו לא חרבות זה לא הואיל לה. "תנסי לנעוץ בבטן!" קראתי אליה. היא הביטה עליי ואז בשני המקלות שבידיה ופרצה בצחוק. "כן זה יכול להיות קצת יותר יעיל" אמרה, עיניה מלאות צחוק ונחישות. הפניתי את מבטי ממנה והתחלתי לפלס את דרכי למרכז המעגל היכן שאיימי עמדה, והתגוננה בעזרת מקל קטוע שאיב זרקה לה . היא נעה בצליעה על קרסולה הימני ובפניה חתך ארוך ומדמם . אבל חוץ מזה היא נראתה בסדר. "איימי תתפסי!" קראתי אליה וזרקתי לה את הפגיון הנוסף שלי. איימי הביטה בפגיון המעופף בבלבול ובבהלה, מרימה את ידה ברגע האחרון כדי לתפוס אותו בקצהו. הנהנתי אליה וחזרתי לקרב. הסוסים החלו להתמעט סביבנו, מידי פעם קולטת הבזק של פגיון או נערה תוקפת כמו שד עם שני מקלות עץ בידיה. החושך החל לרדת כשלבסוף עמדנו בשדה ריק מעלה עשן. איב קרסה על האדמה מקלות העץ השבורים נפלו מידיה ואנחת רווחה נפלטה מפיה. איימי עמדה במרכז והביטה סביבה בתדהמה, החתך המדמם בלחייה גרם לפניה הבהירות להראות המומות ומבועתות אבל בעיניה היה ניצוץ שרימז אחרת. ואני כרעתי על האדמה והנחתי את ידי על ברכיי בהתנשמויות מהירות. איב זזה ראשונה, היא התרוממה לעמידה ופנתה לאיימי "את בסדר?", איימי הנהנה בבושה "אני כל כך מצטערת" אמרה קולה רועד כשהביטה לעברינו. "עצרתי לנוח רק לשנייה ופתאום כבר הייתם כל כך קדימה והסוסים השיגו אותי..." קולה נחלש בסוף המשפט ועיניה התמלאו דמעות. איב התקדמה קדימה והניחה את ידה על כתפה של איימי, "הכל בסדר" אמרה קולה חזק ויציב אף שברור היה שהיא מבועתת לא פחות מאיימי. "העיקר שאת בסדר", איימי הנהנה בתודה וניגבה את הדמעות מפניה. ואז איב פנתה אלי "מה זה היה שם למעלה!?" דרשה לדעת, טון דיבורה בהחלט לא היה נעים ותומך כמו שהיה קודם. "אני לא יודעת" הודיתי , "פשוט קפאתי, אני ... אני לא חושבת שזה קרה לי אי פעם". איב הביטה בי בחשדנות, "ומה עם כל הסיפורים שלך על מסעות החיפושים שלך? על כל ההרפתקאות שלך עם פרסי הזה שאת מחפשת? הכל אמיתי?" שאלה בחשדנות. "כן" עניתי "ובכל המסעות המפחידים שלכם ועם כל הטיטא מה שמם והאישה המפחידה הזאת גאיה, באף אחד מהם לא קפאת?" הנדתי בראשי לשלילה. תמיד התגאיתי בהיותי קרת רוח. "אני לא יודעת מה קרה עדיין, אבל אני מתכוונת לגלות" הבטחתי להן וקמתי על רגליי. "בואו נתקדם" אמרתי, והתחלתי להתקדם במעלה הגבעה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יאיי סוף סוף הצלחתי להעלות פרק🤗
מה דעתכם על הפרק?
אני ממש אשמח שתכתבו מה דעתכם על הפרק או תצביעו זה נותן לי מוטיבציה להמשיך😁
YOU ARE READING
בדרך לאלוהות
Fantasy*נקודת זמן - אחרי המלחמה בגאיה* לאחר מותם פרסי ואנבת' מקבלים הזדמנות של פעם (או פעמיים😂)בחיים, להיות אלים. זה נראה מושלם! אבל שום דבר אף פעם לא עובד כמו שצריך אצלם והפיכתם לאלים תדרוש מהם מסע ארוך והקרבה שלא בטוח שיהיו מוכנים לעשות... כל הזכויות שמ...
