קורותיה (האמיתיים) של הרמ-און-ניני

פרק 7

נ.מ הרמיוני
אז, אחרי שללה ותומאס הלכו,
הכנסתי את המכתב לכיס והלכתי לביתן. עוד מעט ארוחת ערב, ואז תפוס את הדגל הראשון שלי במחנה!!
אמילי כרתה ברית עם ביתן הרמס, הפייסטוס ואפולו.
זה הולך להיות טוב.
לפי התוכנית, שדנו בה ביחד כל הביתן, אני, ללה, ג'ואן (בת הרמס נחמדה) וניק, (בן אפולו מוזר) נחדור לשטח האוייב ונגנוב את הדגל. 
תומאס נשאר ליד הדגל, לשמור, ביחד עם עוד כמה חצויים. וכל שאר החצויים מפוזרים בשטח כדי לתקוף את אלו שנכנסים לשטח שלנו.קיצר, כיף. אה, ויש גם חוליית הסחה.
(היא כוללת הרבה מכונות ובני הפייסטוס)
אז אני עומדת להנות בלילה.
נשכבתי על המיטה, כדאי לי לצבור קצת אנרגיה.
נרדמתי לי. אוי. אני עדיין מודעת. לא, לא רוצה חלום מסוג החלומות של החצויים!
הופעתי במערה. היא הייתה מוארת בלפידים, ועוצבה בצורת גליל אבן שגרם לי לקלאסטרופוביה.
דמות התקרבה אלי, אבל עדיין לא ראיתי את הפנים שלה. פתאום היא נעצרה ונשענה על הקיר. כאילו היא מחכה למישהו. שמעתי קול פסיעות רגליים,
ואז באינסטינקט שלחתי את ידי לפיגיון. לצערי, הוא לא היה שם. כי חלום.
אז במקום זה היסתובבתי וראיתי אישה נמוכה, עם שיער חום מתולתל שמרחף סביב ראשה.
היא לבשה שמלת ערב לבנה וארוכה, כזאת בלי קישוטים מיותרים, והבעת פניה הייתה זועפת. היא החזיקה בידה מטריה כסופה וגדולה עם ידית שחורה.
האישה התקרבה אל הדמות המסתורית,
והושיטה את ידה כמבקשת משהו.
הדמות השנייה הוציאה מכיסה חבילה עגולה, לא קטנה מאוד אבל בגודל שנכנס לכיס, והניחה אותה בזעירות על ידיה של האישה.
או ואוו. זה קריפי. זה מרגיש כמו סצנה מסרט אימה או משהו.
ופתאום התעוררתי.
''הרמיוניי קוומיי ארווחחתת עררבב תתפפוסס אתת הדגגלל!!!"
כמובן שהרבצתי לללה, זה היה מתבקש.

נ.מ נלייה
שוב פעם ברחתי.
הייתי צריכה להישאר.
ידעתי את זה.
אבל בכל זאת ברחתי.
אני יודעת שלא אחזור לשם.
אני צריכה למצוא מקום אחר.
בלי מפלצות, בלי התקפים, ובלי אנשים מטומטמים.
בקיצור אני צריכה לפענח כבר איפה מחנה החצויים.
אבל לפני זה, צ'יזבורגר.
הצ'יזבורגר היה טעים, (ה.כ היה רפרנס)
אבל עכשיו אני צריכה למצוא אותו לפני שמשהו רע ייקרה.
וואו. זאתי הפעם הראשונה בחיי שאני צריכה עזרה...
טוב ידעתי שמחנה החצויים ממוקם ליד חוף,
ושההסוואה שלו היא 'תותים' טוב,
הלכתי לבית קפה כזה קטן עם אינטרנט וחיפשתי שדה תותים ליד  חוף.
יש רק אחד.
הוצאתי דרכמה מהכיס.
אולי אני לא אשרוד את זה, אבל חצויים לוקחים סיכונים כל הזמן.
הלכתי לעבר הכביש...
סתם צחקתי, אני סך הכל מזמינה מונית.
לא היה לי כוח לשלושת המעצבנות,  אבל אין לי כסף, רק שתיי דרכמות וזה רחוק נורא.

הדרכמה נבלעה בכביש והמכונית המקרטעת הגיע.
(כלומר צפה מהכביש)
כמובן שהן רבו מי תנשך את המטבע הפעם.
כן... אני נוסעת איתן הרבה כי...
טוב, מה ילדה בת 11 בלי הורים ובית אמורה לעשות במונית רגילה?
גם אין לי כסף כל כך ואני לא יכולה לשלם.
היו לי רק כמה דרכמות.
בדגש על היו.
נכנסתי למונית.
''לונג איילנד, מחנה החצויים.''
הן לא דיברו איתי,כי כמו שאמרתי נסעתי איתו הרבה והן ידעו לא לדבר איתי,
הן זוכרות הכל.
הן רבות כל הנסיעה ואני יושבת ומשתעממת.
כשסוף סוף הגענו, ראיתי גבעה גדולה.
ניחשתי שבמחנה בצד השני שלה.
''הגענו''
הכריזה אחת האחיות. לא בדקתי מי, זה לא משנה.
יצאתי מהמכונית והתחלתי ללכת.
את האמת?
היה נורא קל לטפס על הגבעה למרות שמלמטה היא נראתה ענקית.
מראש הגבעה יכולתי לראות שדה תותים, וכמו שחשבתי, הרגשתי הרבה עירפול מסביב.
הגבעה הייתה ריקה, בלי עצים ובלי שיחים, רק דשא.התחלתי ללכת במורד הגבעה, והרגשתי כאילו עברתי דרך מסך של מים, משונה, בדרך כלל העירפול מרגיש לי אחרת.
ואז ראיתי את שדה התותים כמו שהוא באמת.
היו שם הרבה ביתנים ובית כזה עם 4 או 3 קומות.
התחלתי לרדת במורד הגבעה, משתדלת להתנהג כאילו זה הבית שלי ואני מכירה את האזור.
הלכתי לכיוון הביתנים, כי כנראה ששם אנשים ישנים ואני עייפה.
הביתנים היו ממוספרים, ונראה כאילו כל אחד מהם שיך לאל.
ידעתי שאין ביתן בשבילי,
אז הלכתי לכיוון הביתן שנראה הכי הומה אנשים, ככה יהיה קשה להבחין שאני לא שייכת.
נכנסתי בדלת בשקט,
והלכתי לכיוון אחת המיטות הריקות, אלו שאין לידן חפצים.
דחפתי את התיק שלי מתחת למיטה ונשכבתי.
מגיעה לי קצת שינה.
-------------------------------------------------------------
שמעתי קולות.
אוף אין לי כוח.
התהפכתי במיטה ומילמלתי משהו.
רגע אני ישנה במיטה!
התיישבתי במיטה והסתכלתי סביב.
היו שם הרבה אנשים ש... טוב היו שם הרבה אנשים, כל אחד הלך בדרכו.
ואז נזכרתי אני במחנה החצויים.
עכשיו כדי לי לדבר עם הקנטאור...
קמתי והרמתי את התיק שלי.
התחלתי לחצות את הביתן לכיוון הדלת ולרוע מזלי מישהו תפס את ידי בדרך.
''סליחה מי את?" שאל אותי הנער שתפס בידי. הייתי צריכה לא למשוך תשומת לב. ''אה אני חדשה פה'' אמרתי לאחר התלבטות קצרה. ''באמת? למה כירון לא הציג לי אותך? אני אמור להיות המדריך." הוא נשמע מבולבל. טוב, אני אנצל את זה לטובתי. המטרה היא לא לדבר עם אנשים.
שיחררתי את ידי ורצתי החוצה.
אני חושבת שהוא רדף אחריי,(כמו כל חצוי הגיוני, רודפים אחריי מי שבורח, זה אינסטינקט)
אז ליתר ביטחון נכנסתי למבנה השירותים, נכנסתי לאחד התאים וחיכיתי.
אחרי משהו כמו רבע שעה יצאתי החוצה והתחלתי ללכת לכיוון הביתן הגדול.
בדרך לביתן הגדול חשבתי על זה שכנראה שאני אצטרך להישאר בביתן שישנתי בו. היה לי ברור שזה המקום למי שאין לו מקום אחר. שיט. המדריך שלי לביתן יהיה הילד שבלבלתי. אני לא אהיה החניכה החביבה עליו, זה בטוח. אבל לא נורא, אני אשרוד עוד כמה שנים בחיים המעצבנים שלי.
דפקתי על הדלת ונכנסתי לביתן. הוא היה יותר בית מביתן. היו לו ארבע קומות, כולל עליית הגג.
הייתה שם ספה, וראש של נמר תלוי, ומכונת פקמן. וואו.
התיישבתי על הספה וחיכיתי.