קורותיה (האמיתיים) של הרמ-און-ניני

פרק 4

נ.מ כללי-
ללה והרמיוני היו במהלך מלחמת כריות.
איך הן הגיעו לזה:
הרמיוני ציינה שללה מאוהבת בתומאס, ללה הכחישה וזרקה כרית.
כרגע הרמיוני הובילה, היה לה מבצר, ואספקת כריות.
לללה היה מבצר קטן, אבל חסרו לה כריות.
הרמיוני זרקה כרית.
ואז ניר, אח של ללה צעק,
''או שתלכו לביתן של הרמיוני או שתפסיקו! אנשים לומדים כאן!"
''טוב, טוב!" נכנעו שתיהן.
הן התנשפו ונשכבו על המיטה של ללה.
''אני רעבה'' אמרה ללה חלושות.
''עוד מעט ארוחת ערב" הרמיוני אמרה בשקט.
ככה הן שכבו ודיברו על הא ועל דא.
עד שנשמע קול תקיעת הקונכיה.
הרמיוני נפרדה מללה והלכה לכיוון התור של הביתן שלה.
הרמיוני התיישבה ליד תומאס והחלה לאכול.
פתאום באמצע האוכל היא התחילה לצחקק ללא שליטה. תומאס ניסה להבין למה לעזאזל.
היא כל הזמן העבירה את מבטה בינו לבין שולחן אתנה...
בסוף האוכל כולם הלכו למדורה.

נ.מ הרמיוני
אז אני וללה דיברנו...
גיליתי שהיא דיי נחמדה,
ושהיא מאוהבת בתומאס ומכחישה.
(זה הידרדר למלחמת כריות)
אז הלכתי לארוחת ערב וכל הזמן צחקתי, אני חושבת שזה בגלל הרומן הזה בינהם.
אז עכשיו תומאס אמר לי שהולכים למדורה,
טוב, הלוואי שיהיה מרשמלו.
אבל משום מה מלא חצויים היסתכלו עלי.
משכתי בכתפי (מנטלית) והמשכתי ללכת אחריי תומאס.
הגענו למדורה, הייתה שם מחתת אש גדולה שבערה בה אש בצבע סגול,
ומלא ספסלונים כאלו בצורת חצי מעגל, במדרגות כאלו, כמו באמפי.
תומאס הוביל אותי לאחד הספסלים בזמן ששאר החצויים התיישבו גם.
ואז, כמו בכל מדורה, בכל מחנה,
שרנו, זה היה ממש מצחיק.
תומאס זייף ממש.
ללה שרה בסדר, אני עדיין חושבת שהיא מציירת יותר יפה.
ואני שרתי...
נוראי.
טוב, מתישהו נהיה מואר מאוד והמדורה, שהסבירו לי שמשנה את הצבע לפי הרגש הכולל, הייתה צבעונית.
כולם לטשו בי מבטים.
כולל תומאס.
הסתכלתי למעלה וראיתי ינשוף אפור יושב לי על הראש, ולידו האותיות ΑΘΣ בצבע אפור זורח.
רגע...
זה סמל אתנה!!!!
הכירו ביי!!!
אני אחות של ללה!!!
יאיי!
ואז פתאום התחלתי לקפוץ משימחה וכל המחנה הסתכל עליי מוזר.
''מה?" שאלתי.
ואז כל המתח התפוגג ואיתו גם האותיות.
אבל הינשוף נשאר.
הוא התעופף לכתף שלי והושיט לי פתק במקורו.
''תישמרי עליו טוב, הרמיוני.
את תזדקקי לו בהמשך.
ולא נראה לי שתזיק לך עוד חית מחמד.
אתנה.''
היתרגשתי, והרמתי את הינשוף החמוד.
רצתי לללה וחיבקתי אותה, היא חיבקה אותי חזרה.
''בואי, אני אמצא לך מיטה פנויה''
היא אמרה לי הובילה אותי לביתן של-שלנו.
היא הראתה לי מיטה שבמקרה הייתה ליד שלה ואת השולחן האישי שלי, שיש לכל בן או בת אתנה. ראיתי שכל השולחנות מסודרים חוץ מאחד...
''של מי השולחן הזה?" שאלתי והצבעתי
על השולחן שהיה מפוצץ במחברות, דפים, מכחולים וצבעי מים.
"שלי."
היא ענתה והאדימה.
''זה מגניב!"
אמרתי והצצתי על הציורים.
היה שם ציור של ינשוף שממש דמה לארון, (ככה אני קוראת לינשוף)
והוא היה מהמם.
''את ציירת את זה??"
שאלתי בהתלהבות מוגזמת.
''כן''
היא אמרה והסמיקה קלות.
''טוב מאוחר כולם ללכת לישון!"
צעקה אמילי, המדריכה שלנו, שהספקתי להכיר.
נשכבתי במיטה כמו כולם והאור נכבה.
''לילה ללה''
''לילה הרמיוני''
ואז נרדמתי וכמובן, שהיו לי כמה חלומות.