שלישית רידל

פרק חמישי- ליאו

ליאו התעורר מניעור חזק.

ויולט גהרה מעליו.

"קום!" קראה. "אנחנו צריכים לנסוע!"

ליאו קם והתלבש.

"אתה ארוז, נכון?" שאלה ויולט.

"אהה…"

"אז תארוז! אנחנו עוד מעט יוצאים!"

ליאו זינק בבהילות למזוודה שלו. הוא מיהר להכניס את מה שהוציא ממנה במהלך השהייה בפונדק הקלחת הרותחת.

קולות חבטה נשמעו מתחתיו. אלכס ירד במדרגות, מזוודתו מתחבטת מאחוריו.

ליאו מיהר לסגור את המזוודה וירד לקומת הקרקע. אמילי וויולט חיכו לו.

"יופי." אמרה ויולט כשאלכס הגיע. "אפשר לצאת."

הנסיעה הייתה בלגן אחד גדול, בהתחשב בזה שמדי פעם אלכס היה זורק זיקוקים על כולם וגם שבכל כמה דקות עוף החול של אמילי עלה באש וצץ ממש מול ההגה, או שהחתול של אלכס שרט את כולם, או שהעכבראש של ליאו דילג להם על הראשים בניסיון לברוח מהחתול ומהינשוף. בקיצור: אנדרלמוסיה מוחלטת אפילו למשפחה שלהם.

לבסוף, אחרי 46,546,446,555,996 שעות לטענתו של אלכס (אמילי אמרה: "אבל זה אומר שהיינו במכונית 1,939,435,273,166.5 ימים, שזה אומר שהיינו שם 5,313,521,296.3465 שנים, ככה שכולנו מתים מזמן! אתה מטורף!" אלכס ענה לה שבעולם הקסם הזמן זז מהר יותר, טענה שויולט ציינה שלא נכונה בכלל, מה שגרם ל… טוב אין לי כח להמשיך. בואו נעבור לחלק המעניין.) הם הגיעו לתחנת קינגס קרוס בלונדון.

ליאו יצא מהמכונית. חבטה מאחוריו אמרה שגם אלכס עשה כמוהו, ושהוא זרק את מזוודתו מהפתח.

אמילי יצאה גם היא מהמכונית. "מה הרציף שלנו?" שאלה.

"תשע ושלושה רבעים." אמרה ויולט.

"אין רציף כזה." אמר ליאו אוטומטית.

"גם אין מקום כזה סמטת דיאגון." אמרה ויולט.

"צודקת."

"צריך פשוט ללכת דרך המחסום שבין רציף תשע לעשר." אמרה ויולט.

"אנחנו לא נתנגש בו?" שאל אלכס בחשש.

"לא, אם תאמינו שאתם יכולים לעבור."

טוב…"

בוא, אני אלך איתך." אמרה ויולט.

אלכס לא לקח את היד שהושטה לעברו, שינס את מותניו והתקדם בנחישות לעבר המחסום. הוא נעלם.

אמילי יצאה אחריו. גם היא נעלמה.

ליאו הביט באמו בחשש. ויולט שלחה לעברו חיוך עידוד.

הוא נשם עמוק והתקדם אל השער. הוא התחיל לרוץ. הוא התכונן להתנגשות, אך זו לא הורגשה. ליאו פקח את עיניו ונדהם.