שלישית רידל

פרק שישה עשר- ליאו

פסטיבל הספרים היה הצלחה מסחררת. כשתלמידי סלית'רין הגיעו ליאו חיפש בעיניו את סקורפיוס.
הוא מצא אותו קורא ספר בפנים קודרות.
"מה קרה?" שאל ליאו.
סקורפיוס הפך עמוד. "כלום."
"נו, רואים שאתה עצוב בגלל משהו." דחק בו ליאו.
סקורפיוס הראה לו את טקסט הספר. הכותרת היתה: "פריצה למשרד הקסמים שמעורבת חבר של השר, לוציוס מאלפוי."
"מי-"
"סבא שלי." פניו של סקורפיוס הקדירו יותר. "בימינו שופטים אנשים לפי המשפחה שלהם. והמשפחה שלי רעה."
"לא, סקורפיוס…" ליאו הרגיש מובך. הוא בכלל לא ראה כך את סקורפיוס. להפך, סקורפיוס היה נחמד ונאמן, הוא רצה שיהיו חברים. "אני אוהב אותך. אתה חבר טוב." אמר.
"אהה." סקורפיוס החזיר את מבטו לספר.
"תגיד, אם זה מעצבן אותך, למה אתה קורא את זה?"
"אני אוהב לקרוא." סקורפיוס משך בכתפיו.
"כן, אבל למה אתה קורא דווקא את זה?"
"אבא אמר לי לקרוא את זה לפעמים. כדי שאני לא אהיה כמו סבא שלי." אמר סקורפיוס.
"סקורפיוס… אתה…" ליאו כבר לא ידע מה להגיד. איך סקורפיוס יכול לצאת כמו סבא שלו? הוא היה ילד כל כך נחמד, הוא לא הבין איך אדם יכול להשתנות כל כך. אבל רגע… אלכס השתנה לגמרי....
"אתה לא סבא שלך." השלים ליאו. "אתה לא הוא. תסתכל על החיים שלך. סבא שלך אי פעם היה כל כך טוב? אולי אנשים שופטים לפי המשפחה, אבל זה לא אומר שאתה המשפחה. תאמין בעצמך."
סקורפיוס חייך. "קצת מאוחר מדי להחליף משפחה בכל מקרה."
"אתה יודע, סקורפיוס…" אמילי הופיעה ליד ליאו וחייכה. "אם המשפחה שלך היתה טובה, אף אחד לא היה מעריך את זה שאתה טוב."
סקורפיוס חייך. "תודה." אמר. "תודה לכם." והוא חזר לקרוא במאמר.
"אוף, תעזוב את זה כבר!" אלכס, שהופיע גם הוא לידם, משך את המאמר מבין ידיו של סקורפיוס. "הנה, תקרא את זה." הוא זרק עליו ספר אקראי מהמדף. הוא הכיל, איך לא, מאמרים ישנים על פושעים מהמאה שלפני עד אז.
"לא, לא זה!" אלכס משך את הספר וזרק עליו אחר. הוא היה עותק של אותו הספר בדיוק.
"לא, אוף!"
אמילי נענעה בראשה. "תקרא את זה." היא הניחה לו ביד את ספר האינסוף.
"ספר האינסוף של רוונה רייבנקלו?" סקורפיוס הביט בה בפליאה.
"רק תחזיר אותו אחרי הפסטיבל. ואל תחפש מידע על סבא שלך."
סקורפיוס חייך. "בסדר, בסדר." אמר.
ליאו תפך על כתפו. "תהנה מהפסטיבל." אמר.
סקורפיוס החל לקרוא ומיד שקע בספר.
ליאו התרחק משם. הוא הרגיש קצת מדוכא, כאילו הקדרות של סקורפיוס עברה אליו. היה לו קשה לראות את מה שהוא עובר כשהוא עצמו חי חיים מאושרים עם אימו ואחיו.
אמילי משכה את ליאו לעבר אחד הדוכנים, הצביעה ואמרה: "תראה את זה." היא אמרה, צוחקת. "מי שהמציא את זה הוא גאון."
ליאו הביט לכיוון שאליו הורתה ידה ובהחלט הסכים איתה. על הדוכן ישב יצור קטן וצמרירי והקיא ספרים בכל הנושאים ללא הרף. אמילי צחקה בקול.
אלכס הופיע משום מקום לידה ואמר: "כישפתי אותו ככה שהוא יכול לכתוב ספרים כל הזמן, ואז הוא מקיא אותם. קוראים לזה צמרור."
"אלכס!" התפעלה אמילי. "זה ממש מתקדם! איך הצלחת!"
"עשית את זה בפונדק הקלחת הרותחת, אחרי ששברתי את הספלים." הזכיר אלכס. "כישפת את חיית המחמד של הפונדקאי ככה שהיא יכולה להקיא ספלים לפי הצורך. תשמעי, אני לא יכול לעשות כמעט שום דבר לפני שאת עושה אותו."
"אלכס, אתה לא מאמין בעצמך. תנסה לעשות משהו ממש מיוחד, משהו שירשים אותנו. אני אעשה אותו אחריך."
אלכס הרים את שרביטו ואמר ברעד: "פרדרה!"
עשרה ילדים נעלמו. כמה אחרים צרחו באימה.
"אלכס! תחזיר אותם להיות נראים!" צרחה אמילי.
אלכס צחק מעט ומלמל את לחש הנגד. אמילי נראתה מרוצה ובלי אזהרה אלכס נעלם.
ליאו שאג מצחוק. אלכס קילל את אמילי בחימה. אמילי לא השתדלה במיוחד להסתיר את צחוקה כשהחזירה את אלכס לנראה.
"אני קונה!" צעקה אמילי והניחה את ידה על הצמרור שהמשיך להקיא ספרים.
"הצמרור עולה שני מליון אוניות."
אמילי ירקה את הקפה שהתחילה לשתות. "מה?!"
"מה ששמעת." אמר אלכס.
"אתה שודד." סיננה אמילי כשהעבירה את הכסף לידי אלכס, ואז הוסיפה: "הקפה עולה מאה אוניות."
אלכס ירק את הקפה שלו.
ליאו לגם מהתה שלו. "הפסטיבל נגמר עוד שלוש שעות." אמר.
"אהההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרחו תלמידי רייבנקלו. "עוד לא סיימתי את כל הספרים בספריה!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
"אתם תמיד כאלה משונים?" שאל אלכס את אמילי.
"יאפ." ענתה אמילי. "ועכשיו תשלם לי על הקפה."
מטבעות אוניה נזרקו לתוך הארנק של אמילי. "את מרוצה עכשיו?"
"בסדר, די כבר! אתם כל הזמן רבים, וזה עולה לי על העצבים! כן, אלכס, זה אפשרי!" ליאו גער בשניהם. "אין לכם משהו טוב יותר לעשות חוץ מלצעוק אחד על השני כל היום?!"
"האמת שכן." אמילי נזכרה. "יש קסם חדש שאני יודעת- רוצים לנסות?"
אלכס הנהן במרץ בעוד ליאו מחייך. סוף סוף משהו משותף בין אלכס לאמילי. ומי חשב שזה יהיה למידה מהכל.
"טוב, אז בשביל זה צריך…" אמילי התחילה למנות דברים שצריך בשביל הכישוף, ואלכס מיהר להביא כל דבר שהיא אמרה.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל אלכס בהתלהבות.
"עכשיו מכניסים את זה לפה, לוחצים על זה…" אמילי התחילה ללחוץ על דברים, ואור הופץ בתוך החפץ הגדול.
לאחר שתי דקות אמילי הכריזה שהכול מוכן, והוציאה את הכול. היא פתחה שקית חומה ושפכה את תחולתה לקערה.
"נו…? ומה קורה עכשיו?" שאל אלכס באכזבה.
"עכשיו אוכלים." אמרה אמילי והגישה לאלכס את הקערה. "בתיאבון."
בעוד אלכס מסתער על הפופקורן שאמילי הכינה, ליאו הלך, מחייך, להחזיר את המיקרוגל למטבחים.
"איך קוראים לדבר הזה שהיא השתמשה בו?" שאל תלמיד מבוגר כשליאו חזר לספריה.
"מיקרוגל. מאין קסם של מוגלגים."
"אם אפשר להכין עם זה פופקורן כל כך מהר, זה באמת קסם." אמר התלמיד ברצינות גמורה.
"למה? איך קוסמים מכינים פופקורן?"
"יש כישוף לזה. אבל צריך לכשף כל גרגיר בנפרד, וזה קסם די מתקדם, ככה שהשיטה שלכם הרבה יותר מוצלחת."
"הו וואו, אף פעם לא הערכתי כל כך את המיקרוגל." צחק ליאו.
"מסכימה." ענתה אמילי. "ועכשיו זה יהיה אחד הפרוייקטים שלנו - להמציא לחש שישנה את המבנה של החומר בתירס עד שהוא יהפוך לפופקורן באופן שיהיה אפשר לכשף שקית שלמה בבת אחת מבלי ליצור פופקורן שרוף או לא אפוי טוב."
אלכס הביט בה כאילו לא הבין דבר ממה שאמרה. "לשנות את המה כך שמה?"
"אנחנו צריכים להמציא לחש שיחמם את הפופקורן לחום המתאים." הסבירה אמילי. "מה הטמפרטורה שבה מכינים פופקורן? אה כן. אוקי, בואו ננסה ככה: Riscalda il mais a una temperatura di 20 gradi!"
"ברצינות?" שאל אלכס. "'לחמם את התירס ל-20 מעלות'? איך לך משהו מקורי יותר?"
"כן, זה גם לא ממש עובד, הא?" שאלה אמילי, ואז חשבה שוב. "אולי יהיה אפשר להפוך כל קילו תירס לקילו פופקורן! חכו שניה… Trasforma il mais nella stessa quantità di popcorn!"
"אה… לא."
"כן, גם זה לא ממש פעל."
"אולי תנסי באנגלית?" הציע אלכס.
"לא, אין מצב שזה יע-"
אלכס לא חיכה לתשובה והצביע בשרביטו על שקית התירס היבש, עשה תנועה מורכבת בשרביטו וקרא "הפוך לפופקורן!"
למרבה ההפתעה גרגירי התירס התחילו לזוז ולהתפקע בתוך השקית, ולאחר כשלוש שניות התפשט ניחוח מדהים בחדר.
אלכס פתח את השקית, ומול עיניה ופיה הפעורים של אמילי הכניס לפיו גרגירי פופקורן מושלמים, מחוממים בדיוק כמו שצריך עם מלח ושכבת חמאה דקה על כל אחד.
"אי- איך עשית את זה?!"
"אממ…  ציוויתי על השקית להפוך לפופקורן?"
"אבל- זה לא היה אמור לעבוד! מה קרה פה בכלל? פשוט- אמרת לתירס להפוך לפופקורן?!"
"כנראה שאני מאוד כריזמתי." אלכס משך בכתפיו.
"וואו! תלמד אותי לעשות את זה!" תלמיד שנה שלישית מתפעל ניגש אל אלכס בפנים מתחננות.
"טוב, אני לא בטוח מה בעצם עשיתי… נראה לי שפשוט קראתי לכיוון השקית 'הפוך לפופקורן'... אה, בעצם גם הזזתי את היד."
"מה היתה התנועה?" התלמיד שלף פנקס ועט- נוצה ונראה מוכן לרשום כל דבר שאלכס יגיד שילמד אותו להכין פופקורן.
"טוב, נראה לי שעשיתי משהו בסגנון הזה…" אלכס ביצע תנועה מסובכת עם שרביטו והתלמיד מיהר להעתיק אותה לפנקס.
"תודה רבה!" הוא קרא ורץ אל חבריו.
"אולי כדאי לך לספר לפרופסור פליטיק על הלחש הזה. אני בטוח שהוא ישמח." הציע המדריך של גריפינדור.
אלכס הנהן בהתלהבות ורץ לכיתת הלימוד של לחשים, נלהב מכל תשומת הלב שקיבל.
"והוא עוד טען שהוא לא יכול לעשות שום דבר לפני שאת עושה אותו." צחק ליאו. הוא הביט לכיוונה של אמילי, והגביר את צחוקו כשראה שפיה עדיין פעור.
הוא הרים את לסתה וסגר את פיה בידו. "תגידי משהו."
"מה- מה, מה…?"
"מספיק טוב." צחק ליאו. "הפסטיבל נגמר עוד שתי דקות, תעזרי לי לקפל הכול."
אמילי הנהנה באיטיות וניגשה להחזיר את הספרים למקומם.
כשהלכה אל סקורפיוס כדי לבקש את ספר האינסוף בחזרה, ליאו לא יכל שלא לחשוב על אביהם. האם גם הוא היה פעם תלמיד שנה ראשונה חסר דאגות? לפי מה שאמא שלהם סיפרה להם הוא היה גאון וחרוץ, אך חמום ראש. יכול להיות שזכה בגביעים מסוימים במהלך שהותו בבית הספר?
ליאו גמר בליבו לבדוק את זה בבוקר המחרת, וניגש אל אחד מדוכני הספרים כדי להחזיר הכול למקום.